עד סוף היסודי היו חייה של לירז צ'רכי הכי טובים שאפשר. שני הורים עצמאיים שהרוויחו יפה, משפחה חמה של שלושה ילדים, ודודה אחת מפורסמת, ריטה, שהייתה מודל לקריירה שאליה כיוונה. בקיצור, מתאים בול לתדמית המפונקת שהודבקה לה - זאת שהכול הוגש לה בכפית פלטינה מצוחצחת על מגש קריסטל. רק שפתאום המגש נשבר לחתיכות. העסק של ההורים התרסק, החובות נערמו, והמציאות הבטוחה הפכה להתמודדות עם מחסור, על גבול העוני, במשך יותר מעשר שנים. "הייתי ילדה בת 12 שאין לה ספרים לבית הספר כי אין כסף לקנות, ובעוד יומיים יש לימודים", היא מספרת.
- איך התמודדת עם השינוי?
"עבדתי בכל מה שאפשר - בייביסיטר, מלצרות, הדרכה בקייטנות, טלמרקטינג, מוכרת בננדוס. גם כשהתחלתי ללמוד בבית צבי ההורים לא יכלו לעזור לי, אז גם עבדתי וגם קיבלתי מלגות. רק כשסיימתי את הלימודים הם התחילו להתאושש, וכשקניתי את הדירה שלי הם נתנו מה שיכלו. כאלה מדהימים. בכל הופעה הם קונים כרטיסים לחברים שלהם כדי לפרגן, וכשיצא האלבום הם קנו הרבה עותקים וחילקו".
- איך מתמודדים עם מחסור?
"כשקצת התבגרתי הבנתי שאני חייבת להיות מחושבת ואחראית, אבל מחסור בכסף לא מפחיד אותי. גיליתי שגם כשאין עבודה כמה חודשים, זה לא סוף העולם. אני לא יושבת וחושבת, 'נו, איזה במאי יקרא לי'. יש לי המוזיקה, אודישנים, אני תמיד מסתדרת. גם כשלא נכנס כסף, אני לא עוצרת את עצמי מהפחד. אני תמיד משתדלת להישאר באפשרות הטובה, כי לא יעזור אם אדאג; ואני יודעת לקחת סיכונים שקולים, כמו להחליט שאני נכנסת למינוס כדי ללמוד".
- כי זו המטרה שלך מגיל 4.
"רציתי להיות זמרת, רקדנית, שחקנית ופסנתרנית. ההורים נתנו לי לנסות את הכול, ואז בגיל 16 וחצי נפצעתי בברכיים, ואימא הסבירה שאני חייבת לבחור, כי לא אוכל להיות טובה בארבעה דברים במקביל. הבנתי שהיא צודקת. לרקוד כבר לא יכולתי אותו הדבר, וגם עם הפסנתר לא היה קל, בגלל הפרעת הקשב שיש לי. במשך תקופה לא ידעתי לקרוא תווים, וכשהמורה גילתה את זה, היא אמרה להורים שכנראה יש לי שמיעה אבסולוטית אם הצלחתי להסתיר את זה".
- שרת במקהלת ילדים ושירת בלהקת חיל חינוך.
"עם רועי בר-נתן ועם עידן רייכל. הופענו בקהילות יהודיות בעולם, ואז כבר הרגשתי שכדי להיות על הבמה אני צריכה ביצים. הייתי מאוד ביישנית בחיים ומאוד פתוחה על הבמה, והבנתי שאני חייבת לשנות משהו, לגדול לתוכו. חשבתי לקחת חופשה של שנה אחרי השחרור כדי לעבוד על זה, ואחרי חודשיים השתעממתי ותפסתי את המבחנים האחרונים של בית צבי".
- בואי נחזור לגידול הביצים. איך עושים את זה?
"לאט. בלי סד של זמן. אם קודם הייתי בטוחה שכשאצא מבית צבי הכול יקרה נורא מהר, כשהגעתי לבית הספר הבנתי כמה קשה לשלב בין קריירת משחק לקריירה מוזיקלית. אגב, דווקא מי שבא לבית צבי עם פסאדה של ביצים, זאת אומרת, ביצים בכאילו, זה היה בעוכריו. רק לאולה שור, שלמדה איתי, היו ביצים אמיתיות. עד היום אני לא טובה באודישנים".
- איך את מסבירה את זה?
"כי אפשר להיות מוכשר ולעשות את הכול יפה בבית או באולפן, אבל כשאתה נבחן ומודיעים שיש לך רבע שעה מול בימאי ומלהקת, זה לא מצליח אותו הדבר. גיליתי, למשל, שנכון לי לנהל שיחה עם אלה שיושבים בחדר לפני שאני מתחילה להיבחן".
- יש מי שעושים הפרדה בין העצמי שלהם לבין ה"שחקן" שנבחן באודישן.
"אני דווקא לא הולכת למקום השכלתני הזה, גם אם האודישן חרא ושרתי לא טוב. תמיד זו תהיה אני. יש לזה מחיר, אבל הוא שווה לי יותר מאשר לעבוד מהמקום השכלתני של ההפרדה. העבודה הזאת היא עבודה של נון-סטופ. בלילה שעבר, למשל, עניתי למיילים על עבודה מחו"ל, בגלל הפרש השעות עם אל-איי, כי זה הרגיש לי נכון. אין דבר כזה לסגור את המשרד בחצות, ואני יודעת לחיות עם זה".
- הקשיים שאת מתארת יכולים היו להיפתר בטיפול פסיכולוגי טוב. ניסית?
"פוטרתי על-ידי שתי פסיכולוגיות. למדתי את שיטת ימימה שנתיים, אני עושה פעמיים בשבוע דיקור שמאזן אותי, וזה הרבה יותר נכון לי מלשבת ולדבר שעה על דברים שהתגברתי עליהם מזמן. כל תפקיד פותח עוד משהו בפנים. העבודה עם דן תורן, שערך את השירים באלבום שלי 'רק לך מותר', שיצא לפני כמה חודשים, היה סוג של טיפול, כי הלכתי על הכי אישי ורגשי לפרצוף. יצאתי שבורה מסשנים".
- מימנת בעצמך את האלבום?
"כן".
- הוצאה ענקית. כמה עשרות אלפי שקלים?
"יותר, כולל יחסי ציבור. צריך להסתכל על זה לטווח ארוך. הגשתי את פרס אמ"י לאהוד בנאי, שאני מעריצה. הוא לקח את הפרס ואמר, בגיל 30 הסתובבתי עם קלטות שלי בין כל חברות התקליטים, ואף אחד לא רצה לקבל אותי. לכל דבר יש דרך, יש זמן. ואני מסכימה לכל מילה. עשיתי הרבה אודישנים עד שקיבלתי את 'סוף העולם שמאלה' שפרץ לי את הדרך. אני מקווה שככה גם יהיה עם המוזיקה".
- את הרבה על הקו לחו"ל. תפקיד ב"משחק הוגן" לצד נעמי ווטס ושון פן, ב"כלים שלובים" לצד פיליפ סימון-הופמן. איך מג'נגלים בין הוליווד לבין אלבום חדש ובין תפקיד ב"פרח השכונות" של קובי אוז בתיאטרון באר שבע?
"איכשהו בתיאטרון אני תמיד שרה, ככה שהשילוב מובנה. אבא שלי אומר, יש בעיה עם אנשים כמוך שלא מתמקצעים במשהו ספציפי ולא מתמקדים. אז אני לא אהיה השחקנית הכי מפורסמת או הזמרת הכי מוכרת. מה זה חשוב, אם אני עושה מה שאני רוצה ומשלבת עבודה בחו"ל, שזה דבר מופלא מבחינתי, בעיקר כי אני יודעת מה המצב בארץ - רוצים אותך מאוד, ואז מתעייפים ממך מהר. בחו"ל אני לגמרי אנונימית, מתייחסים אליי כמו אל משהו רענן. אז אני יוצאת להרפתקה וחוזרת".
- אילו היית רוצה להצליח בחו"ל היית גרה שם.
"את צודקת. אחרי כמה שנים של הלוך ושוב, הבנתי שאפשר לנהל את זה מפה. עשיתי גם הפקה גרמנית-יוונית בשם 'איי לאב יו איסטנבול'. אולי אם אקבל משהו משמעותי בטלוויזיה אעבור לגור שם. כרגע נעים לי פה".
- יש לך סוכנים בחו"ל?
"בניו יורק ובאל-איי".
- הם קשורים לסוכנת שלך בארץ?
"הייתה לי מנהלת אישית, וכשהבנו שאני מהירה יותר ממנה בלסדר עניינים נפרדנו. אני מאמינה שכשאני עושה הכול יותר לבד, זה יותר אותנטי ומהיר. אבל אני מתייעצת עם זוהר יעקובסון".
- היא מקבלת אחוזים מעבודות בחו"ל?
"לא".
- אז מה האינטרס שלה לעזור?
"שאהיה שחקנית טובה יותר. בכל מקרה, היום עושים את האודישנים הראשונים במייל, ואת השלישי ואילך בסקייפ".
- איך זה עובד?
"העולם קטן. אני מצלמת את עצמי, עורכת ושולחת. ואם הבמאי רוצה פגישה עם הוראות בימוי, את עושה את זה בסקייפ, ואם צריך, אני עולה על מטוס ונפגשת איתו".
- והבונוס: זה פותר לך את חרדת האודישנים.
"כשאת נכנסת לחדר ומחכות בתור המון בחורות שנראות בדיוק כמוך, ובחדר יושבת המלהקת ויש לך שבע דקות להרשים, ולפני כן את מתאפרת, מתלבשת, עולה על עקבים, והכול טק-טק-טק, כי צריך להספיק לראות את כולם, שלא לדבר על טיסה לשם - זה מיותר. אבל עדיין לא קל לי לעשות אודישנים, כמו שלא קל לי לעלות על במה ולשיר. רק בשיר השני אני מתחילה להיפתח. תמיד לפני העלייה לבמה אני שואלת את עצמי, אני אהיה בסדר? אני חושבת שלא אעמוד בזה וזה עובר.
"ב'פרח השכונות' זה בכלל מטורף כי אני נעה על ציר הזמן של הדמות, ושוב, עולה השאלה איך אני אהיה. אבל לא המצאתי כלום. כשאני קוראת בווג על השחקניות הכי גדולות, לרובן יש סיפורים כאלה".