כמעט איש לא נשאר אדיש נוכח התבטאויות אוהדי בית"ר בנוגע לשמירה על "טוהר" קבוצתם. הביקורת הגיעה מעסקני ספורט, מאנשי ציבור ימניים ושמאלנים, מאנשי תקשורת בכירים, ומקהל אוהדי הספורט, בהם האוהד מספר אחד של הקבוצה, אהוד אולמרט, ראש הממשלה לשעבר.
מי התעלם? ראש הממשלה בנימין נתניהו, האישיות הכי בכירה במדינת ישראל. לנתניהו יש כנראה דברים יותר דחופים כרגע. כמו, למשל, להרגיע את נתן אשל העצבני, שהורחק מניהול המו"מ הקואליציוני, או, להבדיל, להודות בהתרגשות לנגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, על מסירותו הרבה, רגע אחרי שהודיע על פרישתו.
אבל לגנות את הביטוי שפגע בציבור גדול בישראל, סוג של השתלחות שעלולה להצית מהומות, במסיבת עיתונאים, או אפילו בהודעה לתקשורת? זה לא. נאדה, כלום. נתניהו שותק.
אבל מה, כשהסנדיי טיימס פרסם קריקטורה של ג'ראלד סקארף, האיש שאחראי לאיור על עטיפת התקליט "החומה" המיתולוגי של פינק פלויד, בה נראה נתניהו, עקום אף ומאוד מרושע, בונה חומה שבין לבניה כלואים פלשתינאים שותתי דם, נזעק מייד משרד החוץ שלנו לגנות את האנטישמיות הבוטה, אם לא בפקודתו של נתניהו, אז לפחות באישורו.
המחאות הישראליות נעו בין גינוי תזמון הפרסום דווקא ביום השואה הבינלאומי, דרך טענות מוצקות על "אובדן המוסר בפרסום שהוא בגדר עלילת דם מודרנית". רופרט מרדוק, בעלי העיתון בכבודו ובעצמו, נבהל מהמהומה שקמה בבריטניה בחסות ישראל, ומיהר להתנצל בפומבי על הפגיעה בעם היהודי.
אם מדברים על תזמון, אז סמיכות שני האירועים האלה מעידים על הצביעות של מדינת ישראל ושל מי שעומד בראשה. למהר ולצאת חוצץ נגד מי שמעיז לפרסם קריקטורה נגד ראש ממשלת ישראל זה הכרחי, ובהול, אבל לגנות את מי שיוצא בהצהרות גזעניות נגד ערבים במדינת ישראל זה מיותר? הרי באותה מידה שנתניהו התעלם מפגיעה באזרחי מדינת ישראל, הוא יכול היה להעלים עין מהקריקטורה המיותרת הזו. אבל חס וחלילה. הרי זו פגיעה אנושה בעם היהודי, זו אנטישמיות.
אנטישמיות, היא נגד בני-שם, דהיינו כל בני הגזע השמי, ערבים ויהודים. ומי שלא רוצה שיגלו כלפיו אנטישמיות, חייב, קודם כל, לבדוק שהוא לא נותן יד לגילויי אנטישמיות בביתו. חוסר התגובה של ראש ממשלת ישראל לגזענות של אוהדי בית"ר נגד הערבים, נותנת לגיטימציה להתנהגות הפסולה ומחלישה את כוחנו במלחמה בגילויי השנאה נגד יהודים בעולם.