גם אני מכורבאדידס לא יודעים את זה, אבל הם חייבים הרבה מאוד כסף למעסיק הקודם שלי. באופן מפתיע, היה לו קשר הדוק למחזור המכירות השנתי שלהם. אם הוא היה יודע את זה, הוא כבר היה מגיע אליהם עם חשבונית. הסיבה? אני.
בתקופת השכירות של חיי היה קשר הדוק מאוד בין אוסף נעלי האדידס שלי לבין מה שעבר עליי באותו יום. הרבה אנשים היו מתפעלים מהאוסף שהיה ברשותי, אפילו הוכתרתי בעיני רבים כאימלדה מרקוס של הסניקרס.
אבל מה שאנשים לא באמת ידעו הוא שמדד הנעליים שלי היה בעצם מדד של אומללות. ככל שהיו לי יותר נעליים, הייתי יותר אומלל. כי בכל פעם שעצבנו אותי בעבודה, בכל פעם שהיה לי יום קשה במיוחד, בכל פעם שהרגשתי שאני לא זוכה ליחס שאליו אני ראוי, התגובה המיידית הייתה ביקור באחת מחנויות הדגל של המותג ורכישת אחד הדגמים מהקולקציה החדשה. אנשים חשבו שיש לי פטיש לסניקרס, בעצם היה לי מנגנון פיצוי ססגוני במיוחד. ואף אחד לא אמר לי "אתה אומלל" - כולם אמרו לי "תתחדש".
כמו כולנו, גם אני כנראה מכור לפיצויים. תחושת הפיצוי מלווה אותנו מגיל מוקדם ומלווה אותנו לכל מקום. אם המנה במסעדה לא הגיעה בזמן, אנחנו מצפים מיד לקינוח. אם הקפה ההפוך הגיע עם יותר מדי או פחות מדי קצף, אנחנו מצפים לצלוחית עוגיות.
כישראלים, יש לנו מנגנון מאוד מדויק בראש של מה מגיע לנו בדיוק על כל עוולה שנגרמה לנו, ויש לנו מחירון מאוד ברור של פיצויים אפשריים. ברגע שאנחנו יושבים עם חברים במסעדה שקצת מפשלת - מיד כולנו מפנטזים יחד מה נקבל כפיצוי. ככה זה כנראה עובד אצלנו, אנחנו כמעט רוצים שידפקו אותנו רק כדי לראות מה נקבל בסוף. כמו במסעדות, גם בחיים יש לנו מחירון מובנה, המגדיר מה מגיע לנו עבור כל עוולה שנגרמה לנו בעבר.
וזה הזמן להכיר את אחד המנגנונים החזקים ביותר השולטים בחיינו - מנגנון הפיצוי פיתוי. אנחנו נולדים לעולם מלא פיתויים, שהדרך היחידה להשיג אותם היא לקרוע את התחת באופן לא אנושי. המכניזם פשוט - החיים שמים בפניך פיתויים, אתה מתחיל לעבוד קשה כדי לזכות בהם, ולבסוף הם הופכים להיות הפיצוי לעבודה הקשה שהשקעת. במקום ליהנות ממה שיש, אנחנו מכניסים את עצמנו לתוך מעגל חסר תקווה. מנגנון הפיצוי פיתוי עובד אצל כולנו ברמות שונות. ואם הצלחתם לצאת מהמנגנון עם, בסך הכול, ארון מלא נעליים, מצבכם סביר.
למנגנון הפיצוי פיתוי יש מחירון. הוא תלוי על הקיר כמו תפריט: הפיצוי על שירות צבאי מפואר שווה התפרקות מוחלטת בגואה, הפיצוי על עבודה משעממת - צריכה מופרזת בקניון, הפיצוי על נישואים בגיל מוקדם מדי - רומן בגיל מאוחר מדי. אבל אצל רבים המנגנון הזה מעצב את החיים באופן טוטאלי כמעט בכל תחום אפשרי. בעולם קיימת תעשייה שלמה של מוצרים ופעילויות המתבססת על כך שמגיע לך פיצוי על סבל שעברת. אנחנו סובלים כל הדרך אל הבנק, ולבסוף מנצלים את כל הכסף שהרווחנו כדי לפצות את עצמנו. זה המעגל שאותו רוב אנשי השיווק והמיתוג יודעים לטפח באופן מושלם.
רבים מאתנו קמים בבוקר עם "למה אני צריך את זה", והולכים לישון בלילה עם "מגיע לי". תחושת המגיעות לפי תפיסתנו חייבת להיות מלווה בסבל. אנחנו לא מרוויחים את הזכות ליהנות מכל החפצים החומריים שמסביבנו, אלא אם אנחנו סובלים קשות בדרך כדי להגיע לשם. ככל שאתה עובד קשה יותר, הפיצוי חייב להיות גדול יותר. אנחנו משתמשים בסבל כסוג של צידוק או התנצלות מול אלו המביטים בעין עקומה על סמלים כמו מכונית מהודרת או בית בשכונה הנכונה. "אתה יודע כמה קרעתי את התחת כדי להגיע לזה?", אנחנו מחזירים בהתרסה. זה הפיצוי שלנו.
לפעמים אני מביט על הדברים שיש לי בחיי ושואל את עצמי על כמה מהם הייתה תווית של פיצויים, לעומת אלה שלא קשורים לסבל שעברתי. לפעמים אני שואל את עצמי האם המשוואה באמת מאוזנת, שהרי הפיצוי לעולם אינו משתווה לגודל עוגמת הנפש. כמו שאדם שהורס את מכוניתו לחלוטין בתאונת דרכים, לעולם אינו מקבל את מלוא ערכה, כלכלת הפיצויים לעולם לא תפצה אותך במחיר מלא על אובדן הערך של חייך. תמיד תהיה השתתפות עצמית מצדך, שתהפוך את עניין התביעה ללא כדאי כלכלית. אם לא שווה להרוס מכוניות בכוונה לקבל את הפיצויים, אז למה שווה להרוס את החיים?
היום אני מתגעגע לתקופה היפה שיכולתי לפצות את עצמי בזוג אדידס ב-300 שקל, כי ממש ברגעים אלה צומחת בי תחושה שאני זקוק נואשות לאייפד חדש. מצד אחד, אני לא ממש צריך אותו. מצד שני - אני באמת עובד כל כך קשה. ולמה אני צריך לסחוב את הלפטופ הכבד לכל מקום. מגיע לי אייפד חדש, אני באמת עובד קשה. באמת מגיע לי. באמת.
