אין ספק, היועץ התקשורתי החיצוני של סטנלי פישר, זה שעולה לציבור מאות אלפי שקלים בשנה רק כדי למרק את המוניטין של הנגיד, עשה השבוע עבודה נהדרת. לפי דברי החנופה והדבש שעטפו את פישר מכל עבר, מכל דובר ומכל עיתונאי, מדובר כנראה באלוהים. הנה מקבץ מדברי החנופה שהורעפו עליו: הוא השאיר חלל גדול, חלל עצום, פרישתו היא מכה אנושה, מכה כואבת, מכת מחץ, אין לו תחליף (ובתי הקברות הרי מלאים בכאלה שחשבו שאין להם תחליף), הוא אחראי לבדו על שליש מהצמיחה בישראל (אילו שטויות!), יהיה קשה להיכנס לנעליו הענקיות ובלעדיו היה פה הרבה-הרבה יותר גרוע.
ההערצה הכמעט-דתית לפישר, שמשכה אחריה מנהלים, רגולטורים ואנשי תקשורת, היא למעשה סימן רע מאוד. פישר הוא כלכלן בעל שם עולמי ויוקרה רבה, ללא ספק, אבל הליכה בעיניים עצומות אחרי מנהיג או מנהל, מוכשר ככל שיהיה, זה עסק מאוד-מאוד מסוכן. הפיכתו של איש אחד בלבד לבעל סגולות אלוהיות, לאיש שבו תלויה כלכלת ישראל (הרי לא אלמן ישראל) - זו תופעה שנהוגה במשטרים אפלים; היא חוסמת כל בדל ביקורת והופכת אנשים לגדולים מהחיים.
לא מעט ביקורת נמתחה על פישר לאורך הקדנציה שלו, אבל היא תמיד נאמרה בסודי-סודות, בחדרי חדרים. אנשים היו מבוהלים מהמחשבה להיחשף, פן יבולע להם. את התוצאה של עבודת האלילים הזאת אפשר היה לראות במסיבת העיתונאים של פישר השבוע: עובדי בנק ישראל כמעט לא עשו טעויות, הוא אמר, והקרדיט הגיע אליי. איזו צניעות! דבר אחד בטוח: פישר הוא הכלכלן הטוב ביותר בין הפוליטיקאים הישראלים, אבל גם הפוליטיקאי המיומן ביותר בין הכלכלנים.
אם התקשורת המתרפסת בפני פישר הייתה מקדישה תשומת-לבה רבה יותר למה שהוא עושה ופחות למה שהוא אומר, ייתכן שהייתה מגיעה למסקנה שפישר עשה בכל זאת כמה טעויות או הוביל לתוצאות כלכליות-חברתיות שהשלכותיהן הלא-נעימות יתבררו כשפישר ישקיף עלינו מארה"ב.
1. מחירי הדיור
השורה התחתונה ברורה לכולם עכשיו, גם לבנק ישראל: אחרי עלייה מסחררת של עשרות אחוזים במחירי הדיור בתוך 4 שנים, נוצרה פה בועה מסוכנת. המחירים גבוהים בכל קנה מידה - היסטורי ובהשוואה של כוח הקנייה עם מדינות העולם. כדי לקנות דירה בתל אביב נדרשות פי שלושה משכורות ממוצעות בהשוואה למרכזים אורבניים אחרים בעולם, וזאת הרבה משום שלאורך השנים השכר בישראל לא הצליח להדביק את הגידול בשכר במדינות מפותחות אחרות. במדינות כמו ארה"ב, אנגליה, צרפת והולנד נדרשות בין 50 עד 70-80 משכורות לרכישת דירה ממוצעת ואילו היחס בישראל המריא ל-130-140; במדינת תל אביב הוא מגיע לכ-200. זו בועה מטורפת, בועה שפישר הקפיד להכחיש את קיומה עד שלהי כהונתו.
בסוף 2010 הוא עוד טען ש"מה שקורה בשוק הדיור עדיין אינו בועה וגם בהשוואה בינלאומית אנחנו לא בבועה" (פשוט לא נכון), אבל לקראת סוף 2012 נאלץ בנק ישראל להודות במפורש: זו בועה בעבועה, אבל התיק כולנו נופל על הממשלה, אליבא דפישר. היא לא פועלת די בתחום ההיצע, היא לא בונה מספיק, היא לא משחררת קרקעות (הוא זה שנזף בשר אריאל אטיאס שלא ילחץ על הגז יותר מדי).
כפי שפישר ובנק ישראל יודעים, ואף הודו בריש גלי, התמסורת המלאה מהמדיניות המוניטרית להלוואות המגובות במשכנתה המריצה את עליית המחירים בארבע השנים האחרונות, בייחוד לאחר הורדת הריבית המוניטרית לרמה אפסית ברבעון הראשון של 2009. השינוי המהיר במחירים הונע בעיקרו מצד הביקושים ולא מצד ההיצע, הקשיח יחסית, ואלו ביקושים המונעים לא מצרכים פונדמנטליים בשירותי דיור אלא מכסף זול שמנסה להשיג תשואות גבוהות (דירות להשקעה, שהגיעו לכשליש ממספר העסקאות השנתיות).
לפי מחקר של בנק ישראל עצמו, הגורם הדומיננטי בנסיקת מחירי הדיור הוא הריבית - היא מסבירה שני שלישים מהעלייה המסחררת בעוד מלאי הדירות מסביר רק שישית מהעלייה. הריבית הזאת יצרה את הבעיה החברתית מס' 1 בישראל - העובדה שזוגות צעירים צריכים לשעבד את כל חייהם בשביל לקנות דירה מצ'וקמקת נעלמה לחלוטין מעיניו של פישר: הוא הקריב את יציבותם של מאות אלפי זוגות צעירים ושל דורות שלמים, רק בשביל יציבותם של כמה בנקים (אגב, ירידה של 30% במחירי הדירות לא תוביל לתסריטי ההפחדות של פשיטות רגל המוניות. מכה תהיה, אבל זו מכה שאפשר לספוג אותה, והיא ודאי מכה הרבה יותר קטנה מהמכות שחוטפים מאות אלפים לפחות עם משכנתאות ודירות מנופחות).
פישר אמנם צודק כשהוא טוען שהריבית האפסית נועדה להתמודד עם המשבר העולמי וכדי להמריץ את הצמיחה במשק, אבל ראוי לתהות אם "המבוגר האחראי" לא זיהה בזמן את הסחרור והבועתיות ולא פעל בזמן ובעוצמה כדי לנסות לבלום את הביקושים הספקולטיביים דרך הגבלה אגרסיבית של המשכנתאות או באמצעות תמיכה בצעדי מיסוי אגרסיביים ע"י הממשלה. זאת ואף זאת, כשחלחלה ההכרה בבנק ישראל שמדובר בבועה, החלו הזמירות הישנות-חדשות על הצורך המבוקר בפיצוצה כדי לא לזעזע את המערכת הבנקאית. ההתמכרות לכסף זול, יודע פישר, היא התמכרות מסוכנת ותהליך הגמילה ממנו עלול להיות כואב.
אלן גרינספן, לשעבר יו"ר הפד, נהנה במשך שנים ארוכות ממעמד של אלוהי הכלכלה, מעמד כמעט משיחי, בלתי ניתן לערעור או לפקפוק, בדומה לפישר. לאחר פרוץ המשבר הפיננסי, האשימו אותו בניפוח בועות האשראי והנכסים שהובילו לכאוס הפיננסי. ההיסטוריה תשפוט את התפקיד של פישר בבועת הנדל"ן הגדולה בישראל ואת ההשלכות המכוערות של פיצוצה.
2. התפתחות הגירעון
בניגוד לרושם שנוצר, כאילו פישר נזף כל העת בממשלה על תפקודה בעניין הגירעון, הנגיד די גיבה אותה ודי שיבח את פעילותה ה"האחראית" לאורך השנים ("המשק במצב מצוין, אין פה בועת נדל"ן ויש פה תעסוקה מלאה"). כשפישר החל לדבר על "גירעון מבני" שהתפתח בשנתיים האחרונות והגיע לכ-4% תוצר, התבקש לתהות היכן הוא היה בתקופה הזאת, כיועץ הכלכלי של הממשלה. כיצד קרה שהמשק צמח ביותר מ-4% בכל שנה ובכל זאת התפתח פה גירעון מבני (להבדל מגירעון מחזורי, שתלוי במחזור העסקי).
האם גם פישר, ולא רק האוצר ונתניהו, היו שאננים מדי? האם הוא היה סלחן מדי למתווה הורדות המס של נתניהו (שנבלם רק בזכות ועדת טרכטנברג)? נתניהו הרי התכוון להוריד את מס החברות ל-18% בלבד ופישר זרם איתו. פה ושם הייתה ביקורת רפה מדי על הורדת המסים התאגידיים בכתבי בנק ישראל, אבל לא יותר מזה. כשפישר רוצה, הוא יודע היטב לדפוק על השולחן. הוא לא דפק, הוא זרם בשלווה עם המתווה ההרסני של נתניהו עד שנוצר חור ענק בגביית המסים. את החור הזה עכשיו פישר והאוצר רוצים לסתום באמצעות העלאת מסים לשכבות החלשות ולשכבות הביניים.
בסופו של דבר, נתניהו ופישר חולקים אותה אידיאולוגיה קיצונית, אותה אידיאולוגיה וול-סטריטית, המקדשת את התאגידים הגדולים ואת הסקטור העסקי, ומעריצה מיליארדרים. זאת מתוך תפיסה לא נכונה שלפיה אם דואגים לצמיחת המשק באמצעות תמריצים אגרסיביים לבעלי ההון, הצמיחה הזאת תחלחל מטה. ובכן, היא לא חלחלה: בקדנציה של פישר השכר הריאלי של העובדים נותר תקוע ואף נשחק (למרות הצמיחה) ויוקר המחיה השתולל. זה לא מפריע לפישר לחזור על המנטרה שהוא משאיר משק במצב טוב. טוב למי בדיוק?
3. תחרות בבנקים
פישר הפליא בשבחי ה"תחרותיות", כל עוד זה לא נוגע למערכת שהוא מופקד עליה - מערכת הבנקאות. כן, הסיסמאות היפות היו טובות לכל שוק, מהמזון עד הסלולר, אבל בשום פנים ואופן לא למערכת הבנקאות. תחרות אגרסיבית אכן טובה לצרכנים, היא מורידה את המחירים, משביחה את המוצרים, מזינה את ההתייעלות, מגבירה את הפריון ומאיצה את החדשנות.
כולנו חותמים על המיתוסים הללו, כולנו מעוניינים בתחרות לחיים ולמוות בין תאגידים, תחרות שמיטיבה עם הצרכנים, מוזילה את המחירים שהם משלמים ומשפרת לאורך זמן את השירותים שהם מקבלים. אבל לאורך הקדנציה שלו התברר שפישר דוגל בכל אלה רק בתנאי שלא יחולו על מערכת הבנקאות. שם הוא הגן, כמעט בחירוף נפש, על ידידיו הבנקאים. שם דרושה יציבות, שם הרווחיות סבירה, שם העמלות לא בשמים.
באחת מהופעותיו בכנסת ביקש הנגיד מהח"כים ומהציבור לעזוב את הבנקים בשקט: כל המלל של פישר על הגברת התחרות, על שווקים ריכוזיים ועל פגיעה בצרכן נעלם לפתע כשהוא דיבר על חלקת האלוהים שלו. תהיו רציניים ואל תהיו פופוליסטים, הוא קרא לח"כים. הבנקים שלנו פחות רווחיים בהשוואה עולמית (לא נכון), ואי אפשר לצפות מהם להמשיך להוריד את הריבית ואת העמלות עד אין סוף, ובמקביל להמשיך להציע אשראי ולהיות יציבים. שורת המחץ של פישר: אם נפגע ברווחיות הבנקים, נפגע ביציבותם וכך נפגע בכולנו, דרך החסכונות הפנסיוניים שלנו.
העמדה של פישר ושל בנק ישראל לאורך השנים אינה מפתיעה, אבל מפתיעה העוצמה שבה פישר יצא להגנתם. הוא הגן על יציבותם לכאורה הרבה יותר מכפי שהוא הגן על לקוחותיהם ועל התחרות. כדי לאזן את התמונה וכדי להיות "קשוב" לרחשי הציבור, הזמין פישר מדי תקופה את הבנקאים לשיחות "נזיפה" חשאיות, שהודלפו מאוחר יותר על ידי מקורביו.
כן, פתאום בשיחות הללו פישר הפך לקשוח: הוא קרא לבנקאים לא להיות חזירים, לא למשוך משכורות גבוהות ולשמור על עמלות שפויות. מה שווים כל ה"נזיפות" הללו וטקסי הזובור הפומביים? שום דבר. כלום. מילים ריקות מתוכן. חוץ מעוד כותרת יחצ"נית בעיתון שמנסה לטשטש את התמונה המלאה: התמונה שבה פישר לא ממש מעוניין להזיז משהו במערכת הבנקאות.
4. טיפול במרווח הפיננסי הבנקאי
במהלך הקדנציה של פישר הוקמה ועדת זקן כדי להגביר לכאורה את התחרות בשוק הבנקאות. הוועדה המליצה על שורה של צעדים, כמו הגדרת עסקים קטנים, פרסום מידע השוואתי על ריביות ועמלות בפועל, מניעת ערפול מחירי השירות הבנקאי, ביטול עמלת מינימום בני"ע, הגברת השקיפות, הסרת חסמים ועוד.
בקיצור, המלצות נחמדות אבל לא יותר מזה. הן לא ישפיעו כהוא זה על מצבו של הצרכן במערכת הבנקאות, לא ישפרו את מצבו ולא ימריצו את התחרות. הוועדה הזאת נולדה מהצורך של פישר ושל בנק ישראל להגיד לציבור שהוא "עושה משהו" עם הבנקים, מכניס להם קצת לטובת "האינטרס הציבורי", אבל פישר וזקן נמנעו לחלוטין מטיפול בלב העניין במערכת הבנקאית: המרווח הפיננסי.
הרי מהי הפעילות הבנקאית הקלאסית שסוחטת מיליארדים מהציבור? הפעילות של תיווך בכסף. הבנק לוקח כסף מפלוני (בדרך כלל ממשקי הבית, באמצעות הפיקדונות) ונותן אותו לאלמוני (בדרך כלל הלוואות לסקטור העסקי וגם למשקי הבית - אוברדרפט והלוואות אחרות). על הפיקדונות הוא הרי משלם ריבית יחסית נמוכה ועל ההלוואות הוא גובה ריביות יחסית גבוהות - מריבית הלוואות סטנדרטית, דרך ריבית בגין משיכת יתר ועד ריבית בגין חריגה ממסגרת האשראי. ההפרש הוא אותו מרווח פיננסי, הדובדבן שבקצפת רווחי הבנקים. והדובדבן הזה מגיע עד קרוב ל-5% במגזר הקמעונאי (משקי בית) לעומת עד כ-2% בלבד במגזר העסקי (בנקאות עסקית ומסחרית), פחות ממחצית המרווח במשקי הבית.
וזה העיוות הכי גדול במערכת הבנקאית, ולא הקשקושים האינסופיים על עמלה כזו או אחרת. העיוות שבו משקי הבית, המתאפיינים באשראי מפוזר על פני מיליוני לווים ובאשראי בסיכון נמוך מאוד המגובה בבטוחות קלות לעיקול ולמימוש, משלמים ריביות של עושק. ואילו במגזר העסקי - המתאפיין באשראי מסוכן מאוד, בעל ריכוזיות גבוהה, ועם בטוחות שלא עשויות מבטון ולעתים קשות למימוש - משלמים ריביות נמוכות להפליא. השורה החתונה היא שמשקי הבית חסרי יכולת המיקוח מקבלים את הריביות הנמוכות ביותר בפיקדונות ומשלמים את הריביות הגבוהות ביותר על אוברדרפט או על הלוואות אחרות. עודף הגבייה הזה מתבטא בסכומים אדירים: כ-4 מיליארד שקל לפחות הנסחטים מדי שנה ממשקי הבית. בביצת הזהב הזאת פישר וזקן לא נגעו, לא טיפלו ומעולם לא דיברו עליה. ששששש..... על דברים מסובכים כמו מרווחים פיננסיים לא מדברים, אבל על עמלות שחוסכות לציבור כמה שקלים מדי שנה אפשר לעשות פסטיבל שלם.
eli@globes.co.il