בשנה החולפת, כאשר הגיעו חברות קמעונאיות מוכרות במשק הישראלי לחדלות פירעון - בהן רשת אייס, קיקה ולאחרונה אופיס דיפו - דובר הרבה על גורלם של העובדים, החוששים שקופת הפירוק לא תספיק לתשלום שכרם.
מי שבדרך-כלל נשאר מחוץ לתמונה התקשורתית הם הספקים הקטנים ונותני השירותים הבלתי מובטחים, שלעיתים כל קיומם תלוי בהחזרי החובות של החברות המתפרקות, ולהם, על-פי החוק, יש סיבה אמיתית יותר לדאגה.
העובדים והספקים נמצאים על שלבים שונים בסולם העדיפויות שמתווה החוק, וביניהם נמצאים בעלי חוב נוספים, שהחוק מקנה להם עדיפות בהחזרי החוב - לאו דווקא מהסיבות הנכונות.
לפיכך, השאלה אם נושה מסוים יזכה להחזר חובו או חלק ממנו, או שהוא יאבד את כולו, תלויה בסדר העדיפות של אותו נושה בפירוק. סדר העדיפות נקבע בפקודת החברות, ולפיה קיימות דרגות שונות של נושים.
נכסי החברה יחולקו תחילה לנושים המובטחים בשיעבודים ספציפיים (בדרך-כלל בנקים); לאחר שנפרע חובם של אלה, ישולם החוב לקבוצת הנושים "בדין קדימה", קבוצה שכוללת עובדים שלהם חוב בגין שכר עבודה, חוב בגין מסים מוניציפליים וממשלתיים של שנה אחת (מס הכנסה, מע"מ, ארנונה, וכו') וחוב בגין דמי שכירות של שנה אחת.
לאחר מכן, ישולם החוב לנושה בעל שעיבוד שוטף (שוב בדרך-כלל בנקים); ורק בסוף - לנושים הרגילים, בעיקר לספקים ולנותני שירותים. אם קופת הפירוק מתרוקנת בשלב כלשהו לפני שמגיעים לאחת הדרגות, הנושים באותה דרגה ומטה לא יקבלו דבר (עיקרון זה מכונה "כלל העדיפות המוחלטת").
כך קורה שרק לעתים נדירות הנושים הרגילים, הספקים ונותני השירותים מקבלים תשלום כלשהו ממפרק החברה, שכן קופת הפירוק נטרפת תחילה על-ידי הבנקים והנושים "בדין קדימה". וכך נותרים הספקים ונותני השירותים בפני שוקת שבורה.
ניתן להבין את הרציונל העומד מאחורי מתן העדיפות הראשונה לנושים המובטחים (לרוב בנקים), שמטרתו להוזיל את עלויות האשראי לתאגידים על-ידי מתן בטוחה. ניתן גם להבין מדוע ניתנת עדיפות לשכר עבודה, בקבוצת הנושים "בדין קדימה". במקרים רבים, חברות המגיעות לפירוק צוברות חוב ניכר לעובדיהן בגין משכורות שלא שולמו. העובדים נחשבים ל"חוליה החלשה" והרגישה מבין כלל נושי החברה, ולכן, מסיבות סוציאליות, המחוקק הקנה קדימות לחוב זה - ובצדק.
נשאלת השאלה מה ההיגיון, שעל-פיו קבע המחוקק מתן עדיפות למשכירי נכסים ולרשויות המס? שורש העדיפות הוא היסטורי ופרוזאי. פקודת החברות חוקקה בימי המנדט, וקיבלה את השראתה מהדין האנגלי.
הבריטים נתנו עדיפות למשכירי נכסים ולרשויות המס, כיוון שהם היו קבוצת-לחץ חזקה בבית-הלורדים ובבית-הנבחרים הבריטי. הלורדים היו בעלי הנחלות ונכסי המקרקעין, בעלי סמכות לגבות מיסים מהצמיתים שבאדמותיהם, ובעלי תפקידים בכירים במשרדי האוצר וברשויות המסים, שדאגו לשמור על האינטרסים שלהם.
מאז חלפו עשרות רבות של שנים, דמם של הלורדים כבר איננו כחול, ורוב מדינות העולם, כולל בריטניה, ביטלו את הקדימות שניתנה לפירעון חוב לבעלי הנכסים ולרשויות המס. לעומתם, בארץ השתמר דין הקדימה ההיסטורי.
לא זקוקים לקדימות בהחזר החוב
רוב בעלי הנכסים הם בהגדרה בעלי אמצעים ובעלי יכולת לדרוש ולקבל ביטחונות להבטחת דמי השכירות (כגון ערבות בנקאית וערבות צד שלישי). רובם מסוגלים להתמודד טוב יותר עם הפסד כספי עקב אי-פירעון חוב כלפיהם מאשר נושים רגילים. לפיכך, בעלי הנכסים אינם זקוקים להגנה מרחיקת-לכת של המחוקק, ואין הצדקה כלכלית לתת עדיפות וקדימות לפירעון החוב כלפיהם על פני חוב לספקים ולנותני שירותים.
גם רשויות המס (הכלליות והמוניציפליות) הן "מפזר נזק" יעיל, ויכולות האכיפה והגבייה שלהן גבוהות לאין ערוך משל נושים רגילים, בעיקר באמצעות סנקציות אזרחיות ופליליות שנתונות להם על-פי פקודת המסים גבייה. כלומר, הקדימות ההיסטורית כבר איננה רלבנטית.
אין טענות של ממש שתומכות בעדיפות לפירעון חוב לבעלי נכסים ולרשויות המס על פני נושים אחרים. לפיכך, ביטול העדיפות ירחיב את מקורות הפירעון לנושים הרגילים, ויגדיל את סיכוייהם לקבל חלק מהחוב כלפיהם.
שיקולים של צדק חברתי תומכים בהשוואת מעמדם של משכירי הנכסים ורשויות המס למעמדם של שאר הנושים הרגילים. טוב תעשה הכנסת אם תבטל את "דין הקדימה" לפירעון חוב למשכירי נכסים, לרשויות המס ולרשויות המקומיות, במצב של פירוק חברה.
תאגידים כעזריאלי, מליסרון ורשויות המס אינם בעלי "דם כחול". הם חזקים מספיק ואינם זקוקים לקדימות בהחזר החוב.
* הכותב מתמחה בפירוק ושיקום חברות, שותף במשרד עורכי הדין גולדבלט, גינדס, יריב.