אם יש משהו משותף לחסידי בית הדין הארצי לעבודה ולמתנגדיו הוא זיכרון קצר. כל-כך קצר הזיכרון הזה, עד שפעם חסידיו הם מתנגדיו, ופעם מתנגדיו הם חסידיו.
הנה, רק בסוף השבוע האחרון זעקה פרופ' רות בן-ישראל, כלת פרס ישראל לחקר המשפט: "נצעד ברחובות אם יבקשו לפגוע בבית הדין לעבודה, לא יקום ולא יהיה". בן-ישראל ניצלה את ההזדמנות לשבח את פסיקתה של נשיאת בית הדין הארצי, נילי ארד, שאסרה על המעסיקים להשמיע עמדה כנגד התאגדות עובדיהם. "זהו פסק דין חשוב מאוד של ארד, ציון-דרך שיהיו לו השלכות רבות על יחסי העבודה בישראל".
ובכן, זוהי אותה רות בן-ישראל שקראה בדיוק לפני שנה: "בית הדין אינו קשוב לעובדים שבשבילם הוא הוקם. תעלו על בריקדות. אם לא תצאו לרחובות, אם לא תהיו בכיכרות, אם לא תצעקו - אז גם בעוד שנתיים לא תוכלו לשבות. אם אין הפגנות מחוץ לדיון, לא תהיה שום שביתה... בית הדין לא עשה צדק חברתי, אלא אי-צדק חברתי".
המהלומות שהחטיפה פרופ' בן ישראל לבית הדין הארצי ולנשיאה ארד (אותה כינתה באותה עת "השופטת"), היו על רקע החלטתה של ארד להימנע לתקופה לא מבוטלת מהתרת זכות השביתה להסתדרות, במאבקה למען עובדי הקבלן.
ארד סברה כי מדובר בנושא סבוך מאוד, שכן ההסתדרות מבקשת לשבות עבור עובדים שהיא עצמה אינה מייצגת ועל אף שחתמה בשמם על הסכמים קיבוציים, למשל בענפי השמירה והניקיון.
דרישתה של ההסתדרות לשנות סדרי עולם ולגדוע את ההעסקה הקבלנית לטובת העסקה ישירה נראתה נכונה ומוסרית בעיניי ארד, אלא שמבחינה שיפוטית הספקות היו רבים. כך, חזרה וביקשה למצות כל הליך של משא-ומתן כדי להגיע לפשרה מוסכמת, אולם לבסוף התירה את זכות השביתה, שאכן הביאה בתום 3 ימים להסכמות עקרוניות.
המעסיקים שממהרים לבטל היום את בית הדין לעבודה שכחו כנראה כמה קיתונות של בוז ספגה הנשיאה ארד לא רק מצד עובדים אלא מצד פרשנים משפטיים ואבירי זכויות אדם למיניהם, כשפסקה כי יש לבטל את התפטרותם הקולקטיבית של הרופאים המתמחים. גם אז ראתה ארד את טובת המעסיקים ולא נתנה יד לשביתה בתחפושת שמאיימת לערער על כללי המשחק.
הדוגמאות רבות ומגוונות, אבל המסר ברור: בית הדין הארצי לעבודה לא פוסק לפי גחמות ובטח שלא לפי "אידיאולוגיה סוציאליסטית קיצונית" כפי שמכנים זאת המעסיקים, אלא על-פי המקרים לגופם ומתוך כלל ברזל אחד - לחתור אל האיזון בין מעסיקים לעובדים, כאשר נקודת המוצא היא שהמעסיק לעולם חזק יותר מהעובד.
עם כל הכבוד לראשי המעסיקים שאימצו רטוריקה של נרדפים מוכים ומסכנים, הם עדיין בצד החזק. במקום להפנים את זה, הם פועלים בצורה ברוטאלית לביטול בתי הדין, אף שהמשמעות היא פגיעה בשלטון החוק.
ספק רב אם המהלך הזה ייצא לפועל, אבל הנזק כבר נעשה: ארגוני המעסיקים יצאו להתקפה, אבל פגעו רק בשמם הטוב.