המטיילים שהגיעו בשבת לנחל מודיעים שפשפו את העיניים. אחרי עוד סיבוב של גשם סוחף, הנחל - שמתפתל בשולי יער בן שמן - שצף כאילו היה פלג שדוהר במורדות הרי האלפים ולא בוואדי ישראלי צחיח. מראות כאלה הם לא מחזה שכיח באזור המרכז, וכדי לצפות בהם צריך לרוב להצפין עד הבניאס. הגדות המוריקות וספוגות המים רק חיזקו את התחושה: אירופה זה כאן. ובאירופה, לא צריך להתאמץ ולחסוך במים.
האופוריה הקלה שהישרו גשמי הברכה, קיבלה בימים האחרונים רוח גבית גם מהאחראים על משק המים: יו"ר רשות המים, אלכס קושניר, והשר הממונה, שר האנרגיה והמים עוזי לנדאו, הכריזו, איש בתורו, ש"משבר המים מאחורינו". לזכותם ייאמר, שהם השתדלו להיות זהירים ולהכניס את הדברים לפרופורציה. אבל כשעם ישראל שומע הכרזות כאלה, בצירוף המבול שנשקף מבעד לחלון, הוא מגיע למסקנה פשוטה: אפשר לפתוח את החגורה ולשבור את דייאטת המים. תם עידן החיסכון.
אלא שהתמונה מורכבת יותר, והשאננות עלולה לעלות לנו ביוקר. החורף הנוכחי אמנם עתיר גשמים, אבל יש בו ממד מטעה: לו הסתמכנו על הטבע לבדו היינו עדיין שקועים עמוק בתוך המשבר. מדינת ישראל היא כיום מפעל ענק לייצור מים. פס ייצור אחד מפיק מים מותפלים, שמספקים היום כמחצית מהצריכה הביתית; הקו השני במפעל עוסק בטיהור מי ביוב והזרמתם לחקלאות, לנחלים ולהשקיית פארקים.
בעוד כשנתיים, כשתושלם הקמת שני מתקני-התפלה נוספים, מאזן המים הכולל של ישראל יתחלק לשני חצאים שווים: על כל טיפה שתרד משמיים, תיווצר טיפה על-ידי האדם. זה הישג טכנולוגי מרשים, אבל יש לו מחיר - כלכלי וסביבתי.
באשר לכיס שלנו: בטווח הקרוב, שימוש מופרז במים יעלה לנו ביוקר בחשבון הבא. בטווח הרחוק יותר, ככל שנבזבז יותר מים, יהיה צורך להקים עוד מתקני-התפלה. הגשם לבדו לא יכול לספק את צרכיה של אוכלוסייה בת שמונה מיליון תושבים, שקצב הגידול שלה הוא מהגבוהים במערב. מתקני-התפלה הם תענוג יקר, והם צורכים כמויות גדולות של אנרגיה. כל מתקן נוסף שיוקם ייקר את המים עוד יותר, ואנחנו נביט בחשבון משתאים: הרי בחוץ יורדים גשמי ברכה, ואמרו לנו ש"המשבר נגמר" - אז למה התעריף ממשיך לטפס?
וישנו גם הטבע: השמועה על סוף משבר המים עדיין לא הגיעה לים המלח. גם לא לנחל הירקון - שרוב מימיו נשאבים, והוא מקבל הקצבה שהיא נתח מזערי מהזרם שעבר בו לפני מאה שנה - ולא למעיינות ולנחלים בכל הארץ, שמימיהם "נתפסים" לשימוש האדם.
אז נכון שהמשבר הגדול מאחורינו: החשש המיידי ממחסור במים ראויים הוסר, ואלה באמת חדשות טובות; אבל הרווחה הזו הושגה במידה רבה באמצעות ייבוש הטבע ושימוש בטכנולוגיות יקרות, ואת אלה צריך לצמצם ככל הניתן. זה אמנם קצת מאכזב, אבל על אף שהכול ירוק ורטוב מסביב - אנחנו עדיין במזרח-התיכון, וכאן יש כלל שלא משתנה: חבל על כל טיפה.