לילה אחד, סיפר לי פעם היזם מוטי זיסר, הוא מצא את עצמו ליד מדורה על שפת נהר בדרום אפריקה, לצד ילידי המקום. זה היה באמצע שנות ה-80, כשזיסר הועסק על-ידי איל מלונאות שבנה את עיר ההימורים סאן סיטי. "אחד מזקני השבט, ג'רמיה, שאל אותי כיצד נראה העולם שמעבר לנהר. חשבתי איך להסביר לו על קיומן של ערים כפריס או לונדון. בסופו של דבר עניתי לו בשאלה, 'מה אתה חושב?'".
"ג'רמיה סיפר לי שבילדותו הייתה אמו מסבירה לו שיש בעולם שני סוגי אנשים, כאלה שהולכים על הגשר וכאלה שאלוהים מחליט כי עליהם לחצות בשחייה את הנהר הגועש. כשהוא המשיך ושאל אותה את מי אלוהים אוהב יותר, היא אמרה לו שאת אלה ששוחים ומצליחים להגיע. אני מאלה שצריכים לשחות. לפרויקטים שבניתי לא היה רגע של מנוחה, ותמיד הייתי צריך לשחות בנהר גועש. אבל ככה נבנים הדברים הכי גדולים".
ובאמת, כמה יזמים מקומיים יכולים לספר כמו זיסר כי הקימו בתוך שנים ספורות את אחת מחברות המרכזים המסחריים הגדולות והמצליחות במזרח אירופה (שנמכרה ברווח עצום), רשת מלונות משגשגת במערב היבשת, והשלימו בהצלחה בנייתם של פרויקטים נדל"ניים בארץ ובחו"ל, שמעטים האמינו בסיכוייהם.
אלא שפעילותו היזמית עתירת התעוזה (והסיכונים) של זיסר, היא זו שנכון להיום מעמידה אותו בשורה אחת עם טייקונים נוספים, שנדרשו בשנים האחרונות לפנות לנושים בבקשה להסדרי חוב שכללו תספורת כואבת.
כמו לבייב, תשובה ודנקנר לפניו, גם זיסר מוצא את עצמו עומד מול הררי החובות האדירים שנטלה אלביט הדמיה לצורך פיתוח עסקיה ברחבי תבל, שתזרים המזומנים מפעילותה איננו מסוגל לשרת. האפשרות למחזור החוב איננה קיימת, והפרויקטים הגרנדיוזיים שאותם יזמה החברה בהודו אינם בני-מימוש.
וכך, שוב מוצא את עצמו זיסר שוחה בנהר גועש, שורץ תנינים - נושים זועמים הדורשים את כספם ומאיימים על המשך יכולתו ליזום ולהוציא אל הפועל פרויקטים מפוארים גם בעתיד. כלל לא ברור אם גם הפעם הוא יצליח להגיע לצדו השני של הנהר בשלום.