כבר שנים שה-NBA מנסה למצוא דרך להחיות את יום שבת של סוף שבוע האולסטאר, שיתחיל ב-15 בפברואר ביוסטון, טקסס. משחק כוכבי הליגה, בין נבחרות המזרח והמערב, מתקיים תמיד ביום ראשון; יום שבת הוא היום של תחרויות ההטבעות והשלשות, שני מוסדות ששיחקו תפקיד חשוב בקפיצה בפופולריות של ה-NBA בארצות הברית ובעולם בשנות ה-80, ושלמעט רגעים בודדים בשני העשורים האחרונים די חשובים כמתים.
החידוש של ה-NBA השנה הוא להתחיל את התחרות בין המזרח למערב ביום שבת, על בסיס ההופעות של המשתתפים בתחרויות השונות (שכוללות כיום גם אתגר מיומנויות ותחרות קליעה קבוצתית בין שלשות שמורכבות משחקן לשעבר, משחקן פעיל ומשחקנית WNBA). לצורך חיזוק הממד הקבוצתי בתחרויות האינדיבידואליות, ובעיקר כדי להחזיר את הכוכבים הגדולים ליום שבת, ה-NBA החליטה לבחור בפעם הראשונה שני קפטנים. קפטן המזרח, דוויין ווייד, מגיע מהקבוצה הכי טובה במזרח - האלופה מיאמי היט; קפטן המערב, כריס פול, מגיע מהקבוצה שהיא הסיפור הכי טוב בספורט כעת - לוס אנג'לס קליפרס.
המספרים של הקליפרס, אחרי קצת יותר מחצי עונה, כמובן אינם מספרים את כל הסיפור. אבל זה לא עושה אותם לפחות מרשימים. אחרי פתיחה סבירה בנובמבר (מאזן 6:9), הקליפרס דהרו ל-17 ניצחונות רצופים: הקבוצה ה-17 בתולדות ה-NBA שמחברת רצף כזה, כשתשע מתוך ה-16 הקודמות הגיעו לגמר ה-NBA באותה עונה. נכון לעכשיו לקליפרס יש המאזן השלישי הכי טוב בליגה (אחרי סן אנטוניו ואוקלהומה סיטי), שהיה יכול להיות יותר טוב אלמלא פציעה בברך של פול, הפוינט גארד הכי טוב בעולם, שנאלץ להחמיץ תשעה משחקים.
כשפול בריא, המשחקים של הקליפרס, בזכות הכדורסל המהיר והספקטקולרי שהקבוצה משחקת, הם אולי האטרקציה הכי גדולה של ה-NBA העונה. "חשבתי שלעולם לא אראה שואו טיים שוב", אמר מג'יק ג'ונסון, שבשנות ה-80 הנהיג את לוס אנג'לס לייקרס לחמש אליפויות עם מופע כדורסל שקיבל את הכינוי המתבקש בהוליווד. "ואני הייתי הארכיטקט של השואו טיים. הקליפרס? זה שואו טיים".
הדרבי האחרון של לוס אנג'לס, ב-4 בינואר, בין הלייקרס המאכזבים (מקום עשירי במערב, מחוץ לתמונת הפלייאוף כרגע) לבין הקליפרס הדוהרים, השיג את הרייטינג הגבוה ביותר של משחק עונה רגילה ברשת ברודקאסט (ABC) בשנתיים האחרונות. אחרי המשחק (102:107 לקליפרס) קובי בראיינט, כוכב הלייקרס שקלע 38 נקודות, אמר שהקליפרס "הם בוודאות בין המועמדים הבכירים לזכות באליפות".
כל זה - הכרה כמועמדים לאליפות, כדורסל אטרקטיבי, מחמאות ממג'יק ג'ונסון, אפילו רצף של 17 ניצחונות - לא היה מרגש במיוחד אף אחד אלמלא העובדה שעד לא מזמן הקליפרס, בעולם הספורט ובתרבות הפופ האמריקאית, היו שם נרדף לקבוצת הספורט המקצועני הכושלת אי-פעם.
גם מהזווית הזאת, המספרים אינם מספרים את כל הסיפור, אבל הם עדיין מרשימים: מ-1978 עד 2011 לקליפרס (בין 1970 ל-1978 הקבוצה שיחקה בבפאלו תחת השם בפאלו ברייבס, ב-1978 הקבוצה עברה לסן דייגו ואימצה את השם החדש, ב-1984 היא הגיעה ללוס אנג'לס) היו רק שלוש עונות עם מאזן חיובי, והם סיימו במקום האחרון בבית הפסיפי 14 פעמים. בתקופה הזאת הם הצליחו לעלות לפלייאוף רק ארבע פעמים, ולעבור סיבוב פעם אחת.
על רקע ההצלחה הפנומנלית ואבק הכוכבים של הלייקרס, שיחד עם בוסטון סלטיקס היו פחות או יותר תמיד ספינת הדגל של ה-NBA, הכישלונות של הקליפרס הפכו אותם לבדיחה קבועה במונולוגים של מנחי תוכניות אירוח וטקסי פרסים. בתוכנית הראשונה של קונאן אובראיין בקדנציה הקצרצרה שלו (2010-2009) כמנחה הטונייט שואו, שמצולמת בלוס אנג'לס, הוא נכנס בקליפרס שלושים שניות לתוך מונולוג הפתיחה. "האולפן הזה מכיל 380 איש", אמר אובראיין, "זה בדיוק כמו ללכת למשחק של הקליפרס".
לאהוד את הקליפרס, אמר פעם השחקן בילי קריסטל, האוהד הכי מפורסם של הקבוצה, זה להרגיש כמו "דמות (מהקומיקס) של דיק טרייסי, עם ענני סערה תמיד מעל הראש שלנו. אנחנו מובילים ב-13 עם עשרים שניות על השעון, ואני מדבר על 'איך אנחנו הולכים לאבד את המשחק'". התחושה הקולקטיבית הזאת, שהקליפרס בכל מקרה יצליחו איכשהו להרוס הכול, קיבלה את הביטוי האולטימטיבי שלה בשנת 2000 באחד מהגיליונות הכי מפורסמים של המגזין ספורטס אילוסטרייטד, שהכתיר את הקליפרס כמנצחים של פרויקט מיוחד בכתבת שער שקיבלה את הכותרת: "הארגון הכי גרוע בהיסטוריה של הספורט (והאיש האחראי)".
הבעלים לא משחרר
האיש האחראי, שפחות או יותר כולם מגדירים אותו כנבל בסיפור של הקליפרס, הוא הבעלים של הקבוצה, דונלד סטרלינג. סטרלינג, 77, נולד בשם דונלד טוקוויץ, בן למהגרים יהודים שעברו משיקגו ללוס אנג'לס כשהוא היה בן שנתיים. אביו של סטרלינג, מיקי, היה רוכל ירקות. אמו, סוזן, התעקשה שהוא ילמד באוניברסיטה ויהיה עורך דין. סטרלינג עשה כדברה והיה עורך דין מצליח, עד שבסוף שנות העשרים שלו הוא גילה את שוק הנדל"ן בבברלי הילס, והתחיל לבנות אימפריה עסקית. כיום סטרלינג שווה, לפי המגזין פורבס, 1.9 מיליארד דולרים - מקום 250 ברשימת 400 האנשים הכי עשירים בארצות הברית.
ב-1981 סטרלינג, בעצת חברו ג'רי באס, הבעלים של הלייקרס, קנה את סן דייגו קליפרס תמורת 12 מיליון דולרים (כיום הקבוצה שווה, לפי פורבס, 430 מיליון דולרים, מקום 18 ב-NBA). הסימן הראשון לכך שיש משהו מפוקפק בבעל הבית החדש הגיע זמן קצר אחר כך, כשסטרלינג הזמין קבוצה של עורכי דין וסוכני נדל"ן לארוחת צהריים, לפגישה עם השחקנים ולתחרות קליעות עונשין עם פרס של 1,000 דולרים למנצח.
המנצח היה עורך דין בשם מייקל שפילגר, אבל אחרי התחרות אמרו לו שהפרס שונה לחופשה של חמישה ימים בפורטו ריקו. "היה רק עניין אחד", אמר שפילגר, "העסקה לא כללה טיסה, תחבורה או אוכל. את זה אני הייתי צריך לשלם". שפילגר אמר לסטרלינג שהוא ייקח את ה-1,000 דולרים, אבל קיבל את הכסף רק אחרי מסע התחמקויות שנמשך יותר משנה, ורק אחרי שהוא הגיש תביעה נגד הקבוצה.
החתירה הקונסיסטנטית של סטרלינג לחיסכון בעלויות ניכרה מהר מאוד גם בניהול של הקליפרס. בעונה הראשונה שלו כבעלים, לפי דיווחים, הוא שאל את המאמן פול סיילאס אם השחקנים באמת צריכים טריינר (איש רפואה שמתמחה בטיפול בספורטאים וקיים בסגל של כל קבוצה מקצוענית) ואם סיילאס יכול לחבוש להם את הקרסוליים לפני משחקים.
בעונה השנייה של סטרלינג, לפי דיווחים אחרים, הוא הציע לחסוך על-ידי קיצוץ בתקציב מחנה האימונים, מיותר מ-50 אלף דולרים לסביבות ה-100 דולרים; בתקציב הסקאוטינג (גילוי כישרונות), מ-20 אלף דולרים לכ-1,000 דולרים; ובתקציב הרפואה, מעשרת אלפים דולרים ל-100 דולרים.
אולי הדבר הכי שנוא על סטרלינג הוא התחייבויות מוניטריות ארוכות טווח, ולאורך השנים הוא עשה הכול כדי להימנע/לנסות לצאת מהן כשזה אפשרי. נשיא הקליפרס, למשל, אנדי רוסר, עובד בקבוצה 29 שנים בלי חוזה. כשמייק דאנליבי, לשעבר המאמן והג'נרל מנג'ר, פוטר ב-2010, הוא תבע את הקבוצה כי סטרלינג הפסיק לשלם לו - אף שלפי החוזה הוא היה חייב לו עוד 6.75 מיליון דולרים. סטרלינג טען שדאנליבי בכלל לא פוטר. הבורר בתיק העדיף את הגרסה של דאנליבי, והורה לסטרלינג לשלם לו את כל הסכום.
על גזענות והקנטות
המקום שבו הקמצנות של סטרלינג הכי פגעה בקליפרס היה בגזרת השחקנים. אף אחד מתשעת השחקנים שהקליפרס בחרו בלוטרי (14 הבחירות הראשונות בדראפט בכל שנה, שניתנות לקבוצות החלשות כדי לנסות ליצור איזון בליגה) עד 1998 לא חתם מחדש בקבוצה אחרי חוזה הרוקי שלו, בעיקר כי סטרלינג לא היה מוכן לשלם להם מה שהם חשבו שמגיע להם. "כדי שתהיה לך קבוצה סבירה", אמר רון הארפר, הכוכב של הקליפרס בין 1989ל-1994, "אתה צריך לשמור על ליבה של שחקנים יחד ולתת להם לגדול. סטרלינג לא עושה את זה. הוא לא בונה, הוא מתערב".
ההתערבות של סטרלינג כללה ביקורת על השחקנים שלו תוך כדי משחקים, בפומבי. מי שבמיוחד סבל מהתופעה היה הפוינט גארד בארון דיוויס, ששיחק בקליפרס בין 2008 ל-2011. דיוויס היה קליפר נדיר בכך שהיה אחד השחקנים היחידים שסטרלינג הסכים לשלם להם כסף גדול - חוזה של 65 מיליון דולרים לחמש שנים; ומאוד לא נדיר בכך שהוא סבל מפציעות ושהרמה שלו ירדה ממש כשהגיע לקבוצה. סטרלינג התקשה להתמודד עם הטעות, וכבר בעונה השנייה של דיוויס בקליפרס (2009-10) התחיל לקנטר אותו מהמושב שלו מאחורי ספסל הקבוצה עם קריאות כמו "למה אתה במשחק?"; "אתה לא בכושר"; "למה לקחת את הזריקה הזאת?".
בשנים האחרונות התברר, בעסקים שלו ובקליפרס, שסטרלינג הוא גם גזען לא קטן. ב-2009 סטרלינג הסכים לשלם 2.725 מיליון דולרים בפשרה בתביעה ייצוגית שהוגשה נגדו על אפליה בבנייני דירות שבבעלותו בלוס אנג'לס, אחרי שהוא סירב, לפי הטענות, להשכיר דירות לשחורים ולהיספנים, בין היתר כי הם "מסריחים".
בקליפרס סטרלינג אמנם הסכים לקבל נוכחות של שחורים אפילו בהנהלה - כמו אלג'ין ביילור, מגדולי השחקנים אי-פעם, שהיה סגן נשיא לענייני כדורסל של הקליפרס בין 1986 ל-2008 - אבל מדי פעם עדיין חשף משהו שביילור כינה, בקישור ישיר לתקופת העבדות בארצות הברית, "מנטליות מטעים".
אחרי עונת 1997-8, למשל, בעקבות הפיטורים של המאמן ביל פיץ', עוזר המאמן ג'ים ברואר ביקש להתראיין למשרה. לפי ביילור, שנכח בראיון, סטרלינג שמע את ברואר השחור, ואז אמר לו: "באופן אישי, הייתי רוצה שמאמן לבן דרומי יאמן שחקנים שחורים עניים".
"בלייק גריפין, בייבי"
ביילור, שתבע את סטרלינג על אפליה גזעית אחרי 22 שנים של עבודה תחתיו (והפסיד), היה מנהל כדורסל לא מאוד מוצלח, אבל סביר להניח שגם הוא היה מצליח לבחור את בלייק גריפין, הגיבור הראשון במהפך של הקליפרס, עם הבחירה הראשונה בדראפט 2009. הקליפרס זכו בבחירה הראשונה בדראפט, שנקבעת בהגרלת לוטו, רק פעמיים לפני זה: ב-1988 הם בחרו בדני מאנינג, גבוה מבטיח שלא מימש את ההבטחה, בעיקר בגלל פציעות; וב-1998 הם בחרו במייקל אולווקנדי, גבוה קצת פחות מבטיח שגם לא מימש את ההבטחה, לא מעט בגלל פציעות.
בעונה הראשונה שלו ב-NBA גריפין, 2.08 מטרים על 114 קילוגרמים, נראה כמו גיבור קליפרי טיפוסי: פציעה בברך במשחק ההכנה האחרון גמרה לו את 2009-10 עוד לפני שהיא התחילה. אבל שום דבר בגריפין, התברר כבר בתחילת בעונה הבאה, לא עונה להגדרה טיפוסי. וזה בדיוק מה שהקליפרס היו צריכים.
גריפין נהיה הכוכב הראשי של קטעי ההיי-לייט של ה-NBA מהרגע הראשון של עונת 2010-11, בעיקר בזכות אתלטיות קומיקסית ומגוון הטבעות שהעולם עדיין לא ראה. הרגע שבו גריפין מיתג את עצמו כתופעה הגיע ב-20 בנובמבר 2010, במשחק נגד ניו יורק ניקס במדיסון סקוור גארדן, עם הטבעה מעל, והכוונה להרבה מעל - טימופיי מוזגוב, סנטר בגובה 2.16, שיותר מ-1.8 מיליון איש ראו אותה ביוטיוב. שלושה חודשים אחר כך גריפין החיה את תחרות ההטבעות במשחק האולסטאר, שנערך בלוס אנג'לס ב-2011, עם הטבעה מעל מכונית.
ההטבעה שגריפין הכי מזוהה איתה (יותר משישה מיליון צפיות ביוטיוב) הגיעה בינואר 2012, במשחק נגד אוקלהומה סיטי ת'אנדר: גריפין זינק מעל הסנטר קנדריק פרקינס (2.08 מטרים) כשהוא מפעיל יותר מ-315 קילוגרמים של כוח על הפרקט, ונשאר באוויר 0.96 שניות במהלך הפעולה - 3% יותר זמן מלברון ג'יימס, למשל. "קשה להבין איך אנחנו משחקים אותו ספורט", אמר דירק נוביצקי, כוכב דאלאס מאבריקס, אחרי ההטבעה של גריפין. "אני מרגיש שלי יש ניתור (אנכי) של 13 סנטימטרים, ולו בטח יש ניתור של 150-130 סנטימטרים (למעשה לגריפין יש ניתור אנכי של 96.5 סנטימטרים). היכולת שלו להישאר באוויר ולהשלים מהלכים מדהימה".
היכולת של גריפין להדהים שינתה כמעט בן לילה את היחס אל הקליפרס, גם בלוס אנג'לס וגם באופן כללי ב-NBA. דארל ביילי, האוהד הכי מסור של הקליפרס שידוע בתור "קליפר דארל", היה בין הראשונים שהרגישו את הרוח החדשה בעיר. "אני נוהג ברחוב עם מכונית הקליפרס שלי (BMW שצבועה באדום-לבן-כחול, צבעי הקבוצה, והלוגו של הקבוצה מודבק עליה בכמה מקומות)", אמר ביילי. "אנשים נהגו לשלוף לעברי אצבע משולשת, או לעשות לי סימן של L (Loser). עכשיו אנשים מכים עם האגרוף על החזה ואומרים, "בלייק גריפין, בייבי, בלייק גריפין".
הקומישנר מתערב, וגם אובמה
אבל גריפין לבדו לא הספיק כדי להשלים את המהפך של הקליפרס. לשם כך הייתה דרושה התערבות של הקומישינר דיוויד סטרן, שבמציאות של ה-NBA אפשר לקרוא לה התערבות אלוהית. הסיפור הלך ככה: כריס פול שיחק שש שנים בניו אורלינס הורנטס, וחיפש דרך החוצה לקראת עונת 2011-12. הבעלים של ההורנטס באותה תקופה הייתה הליגה, שקנתה בחזרה את הקבוצה מהבעלים מאז 1987, ג'ורג' שין, איש עסקים שכבר לא יכול היה להרשות לעצמו להחזיק קבוצת NBA.
ה-NBA החליטה להשאיר את רוב בעלי התפקידים בהנהלת ההורנטס בזמן שהיא מחפשת בעלים חדשים לקבוצה, וסטרן שימש כפוסק האחרון, הבעלים דה פקטו. בדצמבר 2011, שלושה שבועות לפני פתיחת העונה שנדחתה בגלל השבתה של חצי שנה, הנהלת ההורנטס סיכמה עם הנהלת הלייקרס על טרייד (עסקת חילופי שחקנים) שישלח את פול ללייקרס. סטרן הטיל וטו על העסקה, בטענה שהיא לא מספיק טובה עבור ההורנטס, ושישה ימים אחר כך אישר עסקה (לא יותר טובה להורנטס, אגב) ששלחה את פול לקליפרס.
פול, 27, רק 1.83 מטרים, מדורג דרך קבע בצמרת ה-NBA במדד הקלאץ' - שבודק את התפוקה של שחקנים רק בחמש הדקות האחרונות של משחקים, כשאף אחת מהקבוצות לא מובילה ביותר מחמש נקודות - ונבחר בשנתיים האחרונות על-ידי רוב הג'נרל מנג'רים, בסקר שנערך לפני פתיחת העונה, למנהיג הכי טוב בליגה. בסקר לא שאלו מי השחקן הכי תחרותי בליגה, אבל ביירון סקוט, שהיה בחמישייה הגדולה של הלייקרס בשנות ה-80 ואימן את פול בניו אורלינס, משווה אותו באספקט הזה לשחקנים כמו "לארי בירד, מייקל ג'ורדן, קובי בראיינט, מג'יק פול ברמה הזאת".
היצר התחרותי והיכולת של פול לעשות את השחקנים שלצדו ליותר טובים, יותר מכל דבר אחר, לקחו את הקליפרס לסיבוב השני בפלייאוף בעונה הקודמת, הראשונה שלו בקבוצה. לקראת העונה הנוכחית פול נעשה מעורב עמוקות גם בבניית הסגל של הקליפרס - הוא אחראי לפחות לשלושה חוזים בסגל הנוכחי, והתייעצו איתו בכל החלטה - ובהרבה מובנים הוא האיש הכי חשוב כיום בארגון, לא סטרלינג.
העובדה שפול אחראי לגורל של הקליפרס כבר נותנת להם יתרון במאבק על האליפות העונה, בהנחה שפציעות משמעותיות לא יהיו חלק מהמשוואה. עכשיו חסר רק דבר אחד, לפחות לדעתו של הנשיא ברק אובמה, חובב NBA ידוע שאוהד את שיקגו בולס אבל עוקב בעניין גם אחרי הקליפרס ואפילו מצא זמן לתת לפול עצה בשיחת טלפון בזמן הקמפיין האחרון לנשיאות (פול היה מעורב בקמפיין של אובמה): "אתה חייב להגיד לבלייק (גריפין) לקחת את הזריקה מחצי מרחק כשנותנים לו אותה. הוא תמיד מהסס, כי הוא רוצה לחדור פנימה, אבל אם הוא יפתח את הזריקה הזאת, הוא יהיה בלתי עציר". מילה של נשיא.