בזמן האחרון קורה לעופר מאירי משהו שמאוד מוזר לו. כשהוא מסתובב ברחוב או יושב בבית קפה הוא קולט שמישהו נועץ בו מבטים. בהתחלה היה מסתכל מעבר לכתף ומחפש מי כל-כך מתעניין, עד שקלט שאנשים פשוט מסתכלים עליו. מאז שהתחיל להופיע ב"דה ווייס", כיועץ למנטור אביב גפן, מאירי הפך למיני סלב; מהפך לגבי מי שבמשך כל-כך הרבה שנים בחר לעבוד רק מאחורי הקלעים.
החברות עם גפן גררה אותו להרפתקה הטלוויזיונית, שלה סירב בתוקף בעונה הקודמת. "פחדתי מהפופוליזם המסוים של התוכנית, חשבתי שזה עוד ריאליטי כזה, אבל כשצפיתי בה הבנתי שהיא תוכנית מגניבה, תוכנית בידור מאוד מבדרת", הוא אומר בביישנות מובנית, ונראה שהוא מתאמץ לעבוד על עצמו כדי להתגבר עליה. "אני מקבל כסף על עבודה שהיא ייעוץ".
- אז הכסף שכנע אותך למכור את נשמתך.
"לשיקול הכלכלי היה מקום, אבל הוא לא היה מוחלט. אביב שכנע אותי. הוא לוקח את התוכנית ברצינות תהומית והוא באמת רצה שאעזור לו. אנחנו מתייעצים על כל דבר ביומיום; אני משמיע לו דברים, הוא משמיע לי, אנחנו מרכלים על חברים בעולם המוזיקה".
- כמו שתי בחורות.
"כן, ממש ככה, ואם לא אביב - לא הייתי בא. הצד הלא נוח בטלוויזיה מבחינתי זה להיות בפרונט, אבל ידעתי שעם אביב יהיה לי קל, כי הוא סופרסטאר והזרקורים יהיו יותר עליו. האמת, אני מופתע לטובה".
- מהמסאז' לאגו? מזה שמזהים אותך?
"מהכול. זה הזוי".
- אז למה אתה מתחבא?
"אני לא מרגיש שזה ככה, אבל אני לא עושה יותר מדי כדי לצאת. אני עושה הפקות לאנשים מפורסמים, והחשיפה לא פיתתה אותי אף פעם. אני אוהב לשבת בבית ולעשות את העבודה שלי בשקט, אבל אני לא זמר".
- למה לא זמר? אתה הרי שר במטרופולין.
"בן אדם מחליט אם הוא זמר. יותר מושך אותי לעבד, לכתוב ולהפיק. לפעמים אני שר את השירים שלי בגלל שאני כתבתי אותם, ואני יכול לבצע אותם בצורה יותר נכונה. אני מתופף במקור, אבל תמיד כשראיתי מתופפים טובים ממני לקחתי אותם בגלל המקצועיות".
- אין לך אגו?
"אני משתדל שלא יהיה".
- אילו היה לך, היית זמר.
"אפשר לראות את זה הפוך, כי אילו היה לי אגו, הייתי קורא למטרופולין הפרויקט של עופר מאירי'".
- למה לא באמת?
"כי עידן רייכל היה לפניי. היום אני יותר פתוח ובטוח. שם כמו מטרופולין מביא מסתוריות".
- אבל דופק את המיתוג. אנשים רוצים פרצוף.
"זה מינוס שהובא בחשבון. אני יודע שזה מבלבל, אבל העיקר שאני נהנה".
- בוא נפריד רגע בין הנאה לביזנס.
"מטרופולין זה לא ביזנס, זה הצעצוע שלי, אין לזה קשר לעבודה. אם מרוויחים משהו מהדבר הזה אני שמח. לא עזבתי את הדיי ג'וב שלי; אני מפיק, כותב מוזיקה לפרסומות".
- ושם אתה מתעקש על הכסף?
"אני רוצה להתפרנס. אני בורר את העבודה, ופרסומות זה נחמד".
- נחמד זה לא אמנות.
"כשזה מעט זה נחמד. סוג של אמנות. הקמתי את מטרופולין כדי שיהיה לי מה לעשות כשאני לא עובד. לא באתי לעולם כדי לכתוב ג'ינגלים, שזה סוג של אמנות עם גבולות עסקיים. ראיתי את האתגר ליצור בתוך הדבר הזה, את המשהו הקטן שהוא אמנותי. זה לא משנה לאף אחד אולי, אבל לי זה משנה. הרווח העיקרי שלי בפרסומות הוא המיומנות, ועשיתי אלפים. אין כמו במבה, הג'ינגל של גלגל"צ, סוף שבוע רגוע, AIG, נביעות".
- אז אתה פספוס אדיר כאמן עם הצלחות כאלה.
"אני יודע לכתוב מלודיות קליטות. זה הצד החזק שלי בפרסום".
- יכולת להשקיע בלכתוב שירים והיית עף.
"אבל לא היה לי גרוש. הייתי חייל בגל"צ כשיזהר אשדות היה במילואים בתחנה וכתב את 'גלי צה"ל כל הזמן', וזה הרס לי את הבריאות כמה הדבר הזה נשמע הכי טוב שאפשר לעשות. בפרסום אתה יכול להביא תזמורת בתקציבים גבוהים, אבל לחץ הזמנים מטורף ואלה אנשים שמעניין אותם כסף, שזה בסדר".
- אתה מפיק יקר?
"כן. יש פרויקטים שאני עושה בפחות כסף, ואת מטרופולין בלי כסף בכלל. אבל יש לי המחירים שלי שאני לא יורד מהם. מיכאל תפוח סוגר לי את החוזים עם הפקה של אמנים, ובפרסום אני עושה את זה בעצמי".
- את הכסף באלבומי מטרופולין השקעת לבד?
"הליקון השקיעו, ואני נותן את הזמן. מבחינתי יש פה סיכון כלכלי, כי מדובר בהרבה שעות עבודה ותמיד אשקיע עוד קצת בנגנים".
- איך אתה משכנע זמרים כמו מיכה שטרית, ברי סחרוף או ארקדי דוכין לשיר בשבילך בחינם?
"עניין אותם לשמוע את עצמם במטרופולין, כי יש משהו אחר בסאונד, בחשיבה, בעובדה שההפקה בפרונט, והם סוג של צבע. אז בתקליט האחרון, 'השלישי', שיצא לא מזמן, השתתפו מוניקה סקס שהם חברים, עם שטרית אני עובד כמה שנים, ועם ריף כהן זה התגלגל איכשהו. זה מחמיא שאנשים בסדר גודל כזה באים לשיר איתי".
- להרים מופע עם כאלה אמנים זה בלתי אפשרי, גם בגלל לוח הזמנים וגם בגלל האגו.
"יש לנו הרכב קבוע להופעות: אפרת גוש, דנה עדיני, צליל דנין וברק גביזון, ובכל פעם אנחנו מארחים אמן אחר. בהופעה הקרובה בזאפה שטרית יופיע איתנו. ההופעה של 'השלישי' נורא מושקעת".
- אתה גם אחראי לשמור על מסגרת תקציבית?
"לא. אני המפיק האמנותי, מחליט מי יהיו הנגנים, מה יהיו השירים, הסגנון, איפה מקליטים, עם מי עובדים. המון ווליום מפיקים ואני בא לנגן. לא מתעסק בכלל בצד העסקי. אני לא מסוג האמנים שיושבים בבית ואין להם מושג, ואני כן יודע מה קורה, אבל למכור הופעות זה לא המקצוע שלי".
- אז מה המקצוע שלך?
"מוזיקה. אילו הייתי יכול לנגן סקסופון, הייתי מנגן גם סקסופון. פיזור או לא פיזור, זה לא משנה. אם אני לא אגוון, אשתעמם למוות. אני עובד עכשיו על האלבום הראשון של מרינה מקסימיליאן קרני, ובגדול אני מקווה שהמגמה הזאת תימשך. האלבום השלישי התקבל שונה מהאלבומים הקודמים, אולי הקהל התבגר, ויש לי נחת גדולה, באמת".
- יש אמנים שלא תסכים לעבוד איתם?
"בטח. מלא. אבל אני לא אגיד שמות. כעת אני במעמד שבו אני יכול לבחור עם מי אני עובד, וזה רק עם כאלה שאני מעריך. אני ידוע כמפיק מעורב, ואם יהיה שיר שלא אוהב הוא לא יהיה בתקליט. זה בדיוק כמו שזמר לא ישיר שיר שהוא לא מתחבר אליו. זה מה ששם אותי במעמד שלי היום. בפרסומות אני לא יכול לעשות את זה".
- ומה קרה בתקופות שבהן לא הייתה לך עבודה? גם אז התפנקת בברירת אמנים?
"אז מתכווצ'צ'ים בדברים אחרים, אבל לא בבחירות האמנותיות. אני תמיד מחפש תו תקן איכותי. יש ימים טובים יותר, תקופות קשות יותר. זה לא קפריזה או רשימת מכולת של ערכים, אבל יש דברים שאני לא מסוגל להתחבר אליהם".
- כמו למוזיקה מזרחית.
"באופן שבו היא מוצגת היום. המוזיקה המזרחית השלטת היא לא מוזיקה טובה, אבל אני הרוס על מוזיקה מזרחית וערבית אותנטית. כשברי סחרוף עושה את זה או שטרית שר את אינתי עומרי, יש לי צמרמורת. המוזיקה המזרחית השלטת היא גל עכור שמעיד בעיניי על הידרדרות תרבותית".
- אנשים צורכים אותה בטירוף.
"לבריאות".
- הלכת ל"דה ווייס", אז אולי עוד תפיק מזרחי.
"אין לי בעיה עם זה, אבל ניסיתי כמה פעמים וזה לא עבד. הם עושים אלבום בתוך יום-יומיים ולי לוקח בין חצי שנה לשנה. זה פנטזיה שלי למצוא זמר מזרחי שאוכל לעבוד איתו".
אישי: 47, נשוי 3, מתגורר בתל אביב
קריירה: הפקה: דוד דאור, נורית גלרון, דנה ברגר, אביב גפן, אפרת גוש, מוניקה סקס; הלחנה: עופרה חזה, דוד דאור, דנה ברגר, דורי בן-זאב; אלבומי מטרופולין: "מטרופולין", "הסליל", "השלישי"
עוד משהו: לא למד מעולם מוזיקה באופן פורמלי. את הידע שלו במוזיקה רכש לבד