כתב התביעה, כתב ההגנה וכתב התשובה הם כתבי הטענות, אשר בהם מתווים בעלי הדין את חזית המחלוקת העובדתית הנטושה ביניהם. לפיכך, בכתבי הטענות האלה אמורים התובע והנתבע להעלות אל כל הטענות העובדתיות, עליהן בכוונתם לסמוך במהלך המשפט. בעל-דין, שלא העלה בכתב הטענות מטעמו טענה עובדתית מהותית, לא יוכל להעלותה מאוחר יותר, במהלך המשפט, אלא בהסכמת יריבו. ככל שיבקש לעשות כן, ייחשב הדבר כהרחבת חזית המחלוקת. ובכל זאת, תמיד אפשר לנסות. ככל שבעל הדין שמנגד לא יתנגד, בזמן אמיתי, להרחבת החזית, הוא ייחשב כמי שהסכים לכך, והרחבת החזית לא תהיה פסולה עוד.
בתביעות בעניינים שברפואה - למשל, תביעות בגין רשלנות רפואית - קובע הדין, כי על התובע לצרף לכתב התביעה שלו גם חוות-דעת רפואית להוכחת אותו עניין רפואי. חוות-הדעת נחשבת כחלק מכתב התביעה. טענה שאינה כלולה בה לא תוכל להיטען מאוחר יותר. הרחבת חזית.
אף שיש הנוטים לראות בסוגיה האמורה עניין פרוצדורלי, ולא מהותי, לא כך רואה אותה בית המשפט העליון. טוב שכך.
לבית משפט השלום בתל-אביב הוגשה תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף. באמצעות עו"ד לילך אמסלם טענה התובעת, כי כתוצאה מרשלנות רפואית מצד קופת חולים לאומית ורופא, העובד אצלה, אובחנה מחלת סרטן שלפוחית השתן שלה באיחור רב, דבר שהוביל, בין היתר, לכריתת השלפוחית.
עקרונות חשובים של ייעול וסופיות הדיון
במהלך המשפט מונה מומחה מטעם בית המשפט. בעקבות האמור בחוות-דעתו, הוענקה לתובעת הרשות לתקן את כתב תביעתה. את תביעתה המתוקנת הפנתה התובעת גם כלפי שירותי בריאות כללית, שלא נמנתה עם הנתבעים המקוריים. כלפיה טענה התובעת, כי היא התרשלה בנוגע לסוג הניתוח, שבוצע בה, ובנוגע למעקב שלאחר הניתוח.
לאור סברתה של התובעת, שלפיה בחוות-דעתו של המומחה מטעם בית המשפט הונחה תשתית לקביעה שלפיה שירותי בריאות כללית התרשלה בביצוע המעקב שלאחר הניתוח, היא לא צירפה לכתב התביעה המתוקן חוות-דעת רפואית מעודכנת, והסתפקה באותן חוות-דעת, שצורפו לכתב התביעה המקורי.
במהלך חקירת המומחה בבית המשפט, ביקשה פרקליטתה של התובעת להפנות אליו שאלה לעניין המעקב שלאחר הניתוח. בא-כוחה של שירותי בריאות כללית, עו"ד איתן האזרחי, התנגד. הוא טען, כי המדובר בהרחבה פסולה של חזית המחלוקת. השופטת יעל הניג קיבלה את התנגדותו של האזרחי. לדידה, דרכה של התובעת הייתה עלולה להוביל להגשת כתב תביעה מתוקן נוסף, הגשת כתבי הגנה מתוקנים, הגשת חוות-דעת עדכניות, ולמעשה, לתחילתו של המשפט מחדש.
בקשת רשות לערער, שהוגשה מטעם התובעת לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, התקבלה על-ידי השופטת עפרה צ'רניאק. זו קבעה כי נכון היה לאפשר לתובעת לחקור את המומחה לגבי כל שאלה, הנוגעת לטיפול הרפואי בתובעת. "כל עוד לא השלים המומחה הרפואי את תשובותיו בחקירה הנגדית, ממילא לא ניתן היה לצפות אם יש מקום לתיקון כתב התביעה, אם לאו", הוסיפה.
אף שלכאורה מדובר בהחלטה דיונית, עליה ניתן לערער בהמשך הדרך, במסגרת ערעור על פסק הדין, ראה בא-כוחה של שירותי בריאות כללית להגיש בשמה בקשת רשות לערער לבית המשפט העליון. רשות שכזו תינתן רק במקרים, בהם סבור בית המשפט, כי המדובר בעניין עקרוני, החורג מדלת אמותיו של התיק הנדון.
השופט צבי זילברטל ראה את הדברים עין בעין עם עורך הדין האזרחי, העניק רשות לערער וקיבל את הערעור.
"הכלל היסודי הוא 'כי בית המשפט יפסוק על יסוד כתבי הטיעון בלבד, ועל סמך העדויות שניתנו במסגרת הטענות... ולא על סמך איזה דבר מפתיע שבעדות אחד הצדדים, ובמיוחד אם לא אושר הדבר על-ידי יריבו", אזכר מושכלות יסוד בנוגע להרחבת חזית. זילברטל הדגיש, שאין המדובר בכלל טכני גרידא, אלא בכלל ה"משקף עקרונות חשובים של ייעול הדיון וסופיות הדיון". הוא קבע, כי הגם שהתנגדות להרחבת חזית היא דיונית באופייה, הרי יש לה משקל רב, נוכח השיטה האדברסרית, הנהוגה במשפט הישראלי, ביתר שאת, בהליך האזרחי. בהליך שכזה רק הצדדים הם שמגדירים את הפלוגתאות. "הגיונו של הכלל בדבר שינוי החזית נתחם בשאלת הפלוגתות שהעלו הצדדים בתחילת הדיון, ובצורך לשמור על אינטרס הצד שכנגד, שהכין את מסלול טיעונו בהתאם לטענות שהעלה יריבו", אזכר זילברטל.
הוא קבע, כי בחוות-דעת המומחה מטעם בית המשפט לא הונחה תשתית לטענת התובעת נגד שירותי בריאות כללית. כך, לא זו בלבד שהטענה לא הועלתה בכתב התביעה המתוקן, אלא שהתובעת אף לא צירפה לתביעתה כל חוות-דעת רפואית, התומכת בה.
זילברטל דחה את הטענה, שלפיה ככל שהמומחה היה עונה לשאלות פרקליטת התובעת בעניין זה, היה מתייתר הצורך בתיקון חוות-הדעת מטעמה. בטענה זו הוא ראה דווקא הדגמה להצדקה שבהתנגדות שירותי בריאות כללית להרחבת החזית. "שהרי בדיוק תוצאה זו ביקשה המבקשת (שירותי בריאות כללית - א' ט') למנוע - באי התנגדות מצדה להצגת שאלות למומחה בסוגיה האמורה, היא הייתה נחשבת כמסכימה להרחבת החזית באופן שטענת הרשלנות האמורה תיחשב כאחת מהפלוגתיות שבין הצדדים", הטעים.
גבולות מחלוקת מעורפלים
אף שזילברטל סבר, שלא היה מקום להתיר לתובעת להפנות למומחה שאלות בעניין זה, ואף שדי היה בכך לקבלת הערעור, הוא ראה להמשיך ולהתייחס לסוגיה העקרונית, מפאת חשיבותה הרבה.
תחילה הוא העיר כי על ערכאות הערעור להימנע, ככל האפשר, מהתערבות בשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית, המחליטה בהתנגדות להרחבת או לשינוי חזית. "גם כאשר הופסק הדיון בערכאה הדיונית, אין בכך כדי להצדיק, בדרך-כלל, קבלת בקשת רשות ערעור ביחס להחלטה הדוחה או מקבלת התנגדות להרחבת חזית". אחד הטעמים לכך נעוץ ביכולתו של בעל הדין לערער על אותה החלטה גם במסגרת הערעור על פסק הדין, בסופו של הליך.
"הניסיון מוכיח שבמרבית המקרים, עובר לסיום ההליך אין עוד כל נפקות למחלוקת שהתעוררה אגב שמיעת העדויות בשאלה אם יש בהעלאת סוגיה מסוימת משום הרחבת חזית", הבהיר.
הוא התייחס גם אל הפרקטיקה הנוהגת "לרשום" התנגדות להרחבת חזית מבלי להכריע בה על-אתר. "מדובר בפרקטיקה מקובלת וראויה במקרים רבים, אלא שחסרונה בצידה", קבע. "החיסרון הוא שנותר ספק בשאלה האם אכן לפנינו הרחבת או שינוי חזית, אם לאו", המשיך. לדידו, עדיף שבעלי הדין יידעו מהי עמדת בית המשפט בסוגיה, ושעל-פיה הם יכלכלו הם המשך חקירת העדים ואת יתר מהלכיהם במשפט. "במיוחד אם מדובר בסוגיה שמצריכה חקירות ממושכות". על-פי זילברטל, הכרעה בשאלה זו לעתים אינה פשוטה כלל ועיקר, ואינה מיידית. במקרה שכזה, אולי מוטב לרשום את ההתנגדות ולדחות את ההכרעה בה למועד פסק הדין.
במקרה שבא בפניו היה מדובר, לראייתו, בהחלטה שהייתה פשוטה ושניתן היה להגיע אליה במהלך חקירת המומחה. "במקרה כזה איני סבור שהיה מקום לאפשר למשיבה לחקור את המומחה 'לגבי כל שאלה הנוגעת לטיפול הרפואי בתובעת (בלשון בית המשפט המחוזי), שכן לא היה מקום לחקרו לגבי עניינים שלא נכללו בחוות-הדעת שמטעם המשיבה", חרץ.
בשולי פסק דינו הוסיף זילברטל וקבע, כי כאשר טענה בדבר שינוי חזית מועלית לאחר הגשת תצהירי העדות הראשית, ולא רק במהלך חקירת העדים, יש להכריע בה במסגרת קדם המשפט, "כאשר בית המשפט אינו נתון באילוצים הקיימים כאשר הטענה מועלית במהלך שמיעת העדים. ככל שנושאים אלה ילובנו ויוכרעו בטרם ייקבע התיק להוכחות, תפחת האפשרות שגבולות המחלוקת יישארו מעורפלים בשלב שמיעת העדים". (רע"א 8600/12).