איש העסקים אלי רייפמן ירצה 4 שנות מאסר בפועל ושנת מאסר על-תנאי וישלם למתלוננים נגדו פיצוי בסך 6.3 מיליון דולר - כך קבע היום (ב') בית המשפט העליון, שדחה את ערעורו של רייפמן על הרשעתו בתרגיל עוקץ שכלל עבירות של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, זיוף בכוונה לקבל באמצעותו דבר ושימוש במסמך מזויף, וכן על העונש שגזר עליו שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב, דוד רוזן.
"נפילתו של אדם כזה לבטח מתסכלת ומדכדכת", כתב השופט נעם סולברג, בהסכמת חבריו להרכב אליקים רובינשטיין ויורם דנציגר, "אך מעשיו חמורים, מזיקים ומחייבים ענישה הולמת. המערער זייף מסמכים על מנת להשיג באמצעותם 6.3 מיליון דולר, וזאת תוך ניצול מעמדו ומוניטין שרכש כאיש עסקים. הכספים מעולם לא הושבו, התרמית בוטה ומתריסה, הנזק חמור, והפגיעה קשה. בצד ההתחשבות והרחמים, יש צורך בגמול ובהרתעה".
רייפמן הורשע כי במטרה לקבל הלוואה בסך 3 מיליון דולר, החליט לרמות את החברה המלווה, וינטון קפיטל הולדינגז, ולטעון כי 9 מיליון מניות של חברת אמבלייז מצויים בבעלותו. הוא טען כי אינו יכול לגלות את שמו של מי ששימש שנאמן להסכם ההלוואה. הוא זייף מסמך שנראה כאילו יצא מחברת ברוקרים באנגליה, המציין כי בחשבונו מצויים כביכול מניות אמבלייז. על בסיס המסמך המזויף קיבל מוינטון את ההלוואה.
באישום נוסף מכר רייפמן 10 מיליון מניות של אמבלייז תמורת 3.3 מיליון דולר, וזייף מכתב דואר אלקטרוני כך שייראה כאילו חברת הברוקרים האנגלית מאשרת כי יש ברשותו את מניות אמבלייז. בית המשפט המחוזי קבע כי רייפמן לא החזיק בידיו מניות של אמבלייז, וכי המסמכים המדוברים זויפו.
"דיבור בשני קולות"
רייפמן טען בערעור כי יש לבטל את ההרשעה מטעמים של הגנה מן הצדק, וזאת בשל דיבור בשני קולות מצד המדינה, שטענה בהליך האזרחי נגדו כי בבעלותו מצויים מיליוני מניות של אמבלייז, ואילו בהליך הפלילי טענה כי המניות לא היו בבעלותו או בשליטתו.
יצוין כי ההליך האזרחי שננקט נגד רייפמן אף הוביל למאסרו במישור האזרחי. טענת הדיבור בשני קולות מצד המדינה, הגוררת לטענת רייפמן "השתק שיפוטי", נדחתה הן במחוזי והן בעליון.
"בית המשפט המחוזי ציין באופן פשוט וברור כי בהליכים האזרחיים היה זה רייפמן שטען טענות שונות בנוגע להחזקת המניות על-ידו, ובעקבות גרסאותיו-שלו הוא נדרש להמציאן", כתב סולברג. "לא הייתה זו המדינה שדיברה בשני קולות, אלא רייפמן, אף ביותר משני קולות, והמדינה עשתה כן, במידה הנדרשת, כחובתה בהליכים האזרחיים, רק בעקבותיו.
"ההליכים האזרחיים שהתנהלו בעניינו של רייפמן מעלים כי רייפמן הוא זה שטען לפני בית המשפט כי בשליטתו עשרות מיליוני מניות של חברת אמבלייז, המוחזקות על-ידו בקונסטרוקציות משפטיות מורכבות ובאמצעות נאמנות עיוורת. כל שעשתה המדינה היה לפעול בהתאם להצהרותיו".
סולברג קיבל את עמדת המדינה, שלפיה בהליך האזרחי לא הייתה חשיבות לעצם הקביעה הפוזיטיבית היכן ובבעלות מי מצויות המניות. "בית המשפט, בהליך האזרחי, לא קבע קביעות שיפוטיות פוזיטיביות כי המניות נמצאות בידי רייפמן. מטרת ההליך הייתה לפעול לצורך השבת הכספים ופירעון חובותיו. לא נעשה איפוא דיבור בשני קולות מצידה של המדינה. דיבור שכזה נעשה על-ידי רייפמן.
"זאת ועוד: דיבורו של רייפמן, כפי שעולה מפרוטוקולי הדיון ומהחלטות קודמות בעניינו, היה דיבור מרובה גרסאות. גרסאותיו התפתחו והשתנו באופן תדיר. בתי המשפט על ערכאותיהם השונות התייחסו לשינוי גרסאותיו כמה וכמה פעמים. גרסאות רבות השמיע רייפמן בעניין המניות, אולם אלה לא נמצאו, והחוב טרם הושב".
"בור עם נחשים ועקרבים"
השופט רובינשטיין הוסיף כי "במישור האזרחי הלכה המדינה בנתיבים שלכאורה שירטט רייפמן, שמא תצליח בחילוץ הממון הנעלם; ואילו במישור הפלילי, שהיה שונה מן הסתם אילו צלחה הדרך האזרחית, נתבקשה ענישה על מה שהתברר כבור ריק, שמים אין בו, אבל אולי נחשים ועקרבים יש בו".
במקביל דחו השופטים גם את בקשתו של רייפמן להוסיף ראיה חדשה במהלך הערעור, וכן את ערעורו על העונש שנגזר עליו.
"לא אוכל שלא להשתאות כיצד מי שעשה מעשי חסד מרובים, כפי שתואר רייפמן, הגיע לשפל המדרגה", כתב רובינשטיין. "נפלאות דרכי אנוש, ושאלתי עצמי האין מקום לחפוף את מאסרו האזרחי למאסרו הפלילי. ואולם, לא נמצאה לי דרך משפטית לכך. אוכל רק להביע תקווה כי לקח שלמד רייפמן מהסתבכותו זו יילמד, ויותר מזה, שימצא דרך להשיב לחוסכים את ממונם". (ע"פ 7900/11).