בישראל, ומדובר בנתון ידוע שכבר דובר בו רבות, פועלים כיום יותר מ-50 אלף עורכי דין, העוסקים במגוון רחב של תחומים. לעתים, מדובר בתחומים שאינם משפטיים טהורים, כמו למשל בגביית חובות עבור הלקוחות, באמצעות גובים שכירים.
פסק דין שנתנה אתמול (א') שופטת בית המשפט לתביעות קטנות בנתניה, יעל קלוגמן, מדגים היטב את האופן שבו התנהלות משולחת רסן של גובים, שנשלחו מטעם משרד עורכי דין העוסק בגביית חובות, עלולה לגרום נזק קשה לחייבים ולבני משפחתם.
על פני 8 עמודים תיארה השופטת כיצד התנהלות קלוקלת של חברת "הדס עורכי דין", בגביית חוב שנוצר מדוח חניה עבור עיריית נתניה, שבמהלכה עיקלה החברה רכוש של אבי החייבת ללא הצדקה, פגעה קשות וללא צורך באב.
השופטת חייבה את חברת עורכי הדין לשלם לאב, תושב נתניה בשם יוסף אוריאל, המשמש כרב וכראש הכולל "תפארת בנים", בעיר, פיצוי בסך 15 אלף שקל, ובנוסף להחזיר לו סך של כ-1,287 שקל, שהיא גבתה ממנו בניגוד לדין. עוד חייבה השופטת את חברת עורכי הדין לשלם לאוריאל 600 שקל בגין הוצאות משפט.
גובים מתדפקים על הדלת
תחילת הפרשה העגומה ביום חורפי של שנת 2008, אז קיבלה רחל ביטון דוח חניה מעיריית נתניה. כשנה וחצי חלפו, וב-1 ביוני 2010, בשעת ערב, התדפקו על דלתו של הרב אוריאל, אביה של ביטון, שני גובים מטעמה של חברת "הדס עורכי דין", על מנת לגבות את החוב ולשם כך - לעקל מיטלטלין מהבית.
כשהגיעו לביתו, הסביר אוריאל לגובים כי הם טעו בכתובת, מכיוון שבתו נישאה ב-2007 ומאז כלל אינה מתגוררת בביתו, אלא ביישוב רכסים. עוד טען אוריאל בפני הגובים כי הכתובת המעודכנת של בתו במרשם האוכלוסין אינה כתובת ביתו וגם לא כתובת ביתה ברכסים, אלא ברחוב אחר בנתניה שבו התגוררה בעבר (רחוב דברי חיים).
לא עזרו תחנוניו של אוריאל והסבריו לגובים כי הם טעו בכתובת. למרות שמסר לגובים את כתובתה של בתו ברכסים וכן את כתובתה המופיעה במרשם האוכלוסין, לא שעו הגובים לטענותיו והחלו לפרק מחשב שלו כדי לעקלו.
לדברי אוריאל, כאשר הוא התנגד למעשיהם של הגובים, הם איימו עליו כי יזמינו ניידת משטרה לביתו. בשל החשש מהסתבכות עם המשטרה, לא הייתה בידיו של אוריאל ברירה, אלא לשלם לגובים 1,800 שקל בגין החוב של בתו.
בושה ועוגמת נפש
בעקבות המקרה הגיש אוריאל תביעה נגד חברת עורכי הדין שביצעה את פעולת הגבייה עבור עיריית נתניה, לבית המשפט לתביעות קטנות בעיר, ובה דרש פיצוי בסך 20 אלף שקל, בטענה כי הגבייה בוצעה שלא כדין. כמו כן הוא תבע את החזר 1,800 השקלים שהוא שילם בלית ברירה.
אוריאל טען כי ביקורם של הגובים והתעקשותם לעקל את המחשב שלו ואף להזמין ניידת משטרה לביתו, וכל זאת - בגין חוב לא-לו, הסבו לו בושה ועוגמת-נפש רבה, במיוחד לנוכח היותו רב וראש הכולל "תפארת בנים" בנתניה.
לדברי אוריאל בתביעתו, "נאנסתי, בעוגמת-נפש מרובה לשלם חוב לא-לי, על מנת להציל את עצמי מבושה בקרב שכניי ומכריי, באם תגיע ניידת משטרה חלילה לביתי, ואשר נוכחותה תהווה כתם תדמיתי על משפחתי".
מנגד אישרה חברת עורכי הדין כי כתובתה של החייבת, בתו של אוריאל, על-פי הרישום במרשם האוכלוסין, היא הכתובת שבה נקב אוריאל, אך טענה כי לאחר שמכתבי התראה נשלחו לכתובת זו הם חזרו בציון "לא ידוע", היא איתרה את כתובתה באמצעות חוקר פרטי, ונמצא כי היא מתגוררת בביתו של אוריאל.
נזק תדמיתי
השופטת קיבלה את רוב התביעה של אוריאל ופסקה כי "לא הופרכה טענתו של התובע כי החייבת נישאה ב-2007 ומעולם לא התגוררה בכתובתו". עוד כתבה כי "במקום לבדוק אם אמנם ה'איתור' על-ידי חוקר פרטי מבוסס די הצורך, אצה לנתבעת הדרך, והיא ביצעה את הפעולה של הוצאת המטלטלין... בכך גרמה הנתבעת לתובע את הנזק התדמיתי, הבושה ועוגמת-הנפש, כפי שפירט בתביעתו".
השופטת מצאה לציין כי חברת עורכי הדין היא זרועה הארוכה של הרשות, וככזו חלה עליה חובה מוגברת של תום-לב כלפי האזרחים שהיא פועלת לגביית חובותיהם לעירייה. "למותר להכביר מלים על עוגמת-הנפש שנגרמת לאדם, כאשר הרשות מפעילה כנגדו אמצעי גבייה, ובמיוחד הוצאת מטלטלין מביתו לשם גביית חוב", ציינה.