פיטורי מאמנים הם עניין הרבה יותר משגרתי בספורט. רק שלעתים מתברר שלאופן שבו נעשית הודעת הפיטורים על-ידי מועדון, יש משמעות גדולה מאוד על הפיצוי שאותו מאמן יכול לדרוש אחר כך. אחת הפסיקות המעניינות בתחום ניתנה במוסד לבוררות של פיב"א בימים האחרונים, וקשורה להפסקת עבודתו של שרון דרוקר בקבוצה האיטלקית מונטגרנרו בנובמבר 2011.
הסיפור הוא כזה: דרוקר, כיום מאמן הפועל ירושלים, הגיע לקבוצה האיטלקית לקראת סוף עונת 2010/11 וחתם בה על חוזה לשלוש עונות - 7,500 אירו עבור החודש שנותר לעונת 2010/11, סכום של 160 אלף אירו נטו לעונת 2011/12 ו-185 אלף אירו לעונת 2012/13.
בתום חמישה מחזורים בלבד בעונת 2011/12 קיבל סוכנו של דרוקר הודעת אי-מייל מהקבוצה האיטלקית, לפיה "המועדון משחרר את מר דרוקר מכל הסמכויות שקשורות לקבוצה הראשונה". דרוקר שהבין כי הוא למעשה פוטר מתפקידו, חתם שישה שבועות מאוחר יותר בקבוצת הפועל ירושלים. ההסכם שלו עם הפועל ירושלים היה נמוך משמעותית - 60 אלף דולר נטו (47,310 אירו) לעונת 2011/12 ו-145 אלף דולר נטו (114,330 אירו) לעונת 2012/13 הנוכחית.
דרוקר, כמקובל בקרב מאמנים שמוצאים עבודה במקום אחר, תבע את ההפרשים בין החוזים שעמדו על 119 אלף אירו בסך הכל.
אלא שהבורר מטעם פיב"א קיבל את הגרסה של הקבוצה האיטלקית, וקבע כי בעצם האי-מייל שנשלח לדרוקר אין שום תזכורת על כך שחוזהו הותר, אלא בסך הכל "נשללו ממנו סמכויות האימון בקבוצה הראשונה", כך שלמעשה המועדון השאיר אותו כשכיר לכל דבר ועניין.
רק כחודש אחרי שדרוקר כבר אימן בפועל את הפועל ירושלים, ב-4 בפברואר 2012, הודיעה הקבוצה האיטלקית באופן רשמית למאמן כי היא מתירה את חוזהו. על התקופה האמורה בלבד - 35 ימי עבודה - פסק הבורר של פיב"א כי דרוקר יקבל 12 אלף אירו (ובנוסף ריבית) המגלמים את ההפרשים בין חוזהו בקבוצה האיטלקית לבין חוזהו בהפועל ירושלים. סכום שמהווה, כאמור, 107 אלף אירו פחות ביחס למה שדרש דרוקר בתביעתו.