מגמת ניתוב הכספים משוק המניות המקומי לשוקי המניות בעולם הפכה לשגרה בקרב מנהלי ויועצי ההשקעות בישראל. רבים מהם בוחרים לבצע את ההקצאה המנייתית בחו"ל על בסיס גיאוגרפי.
עם קביעת שיעור החשיפה הרצוי לכל אזור ומדינה בתיק ההשקעות, מרבית המשקיעים בחו"ל מתמקדים במדד המניות המרכזי של מדינת היעד או בהשקעה סלקטיבית במספר חברות גדולות בשוק זה. למשל, משקיעים בארה"ב לרוב נצמדים למדד S&P 500 או לחברות נבחרות בו, ומשקיעים בגרמניה עוקבים אחר הדאקס או מספר חברות מייצגות במדד.
היום נעסוק בשאלה, האם בחירה זו היא בהכרח המתאימה ביותר במסגרת החשיפה לשוקי מניות בחו"ל.
מדדי המניות המרכזיים בכל מדינה מבודלים זה מזה בניואנסים שונים, אך לרובם המוחלט מכנה משותף - ייצוג החברות במדדים הוא על בסיס שווי שוק צף. במלים אחרות, בהנחה שחברה מסוימת עומדת ברף מינימלי של החזקות ציבור, אזי ככל ששווי השוק שלה גבוה יותר, כך סביר יותר שהיא תיוצג במדד מרכזי יותר ותקבל משקל גבוה יותר במדד.
המתודולוגיה של מדדי מניות לפי שווי שוק הביאה במהלך השנים לחלוקתם של המניות לשלושה סוגים מרכזיים: Large Cap, Mid Cap, ו-Small Cap. באופן גס, בקבוצת המניות הגדולות נכללות חברות בעלות שווי שוק של למעלה מ-10 מיליארד דולר; במניות הבינוניות חברות בשווי של 2-10 מיליארד דולר; ובקטנות חברות בשווי של 250 מיליון דולר עד 2 מיליארד דולר. חברות בשווי נמוך יותר מכונות "מניות מיקרו" או "מניות ננו".
איזה סוג עדיף?
בהתאם לחלוקה הזו, מדדי המניות המרכזיים בעולם מבוססים על מניות Large Cap. באופן זה, חברות בעלות שווי שוק גבוה נהנות מזרימת כספי המשקיעים המקומיים והזרים לקרנות ותעודות הסל העוקבות אחר מדדים אלו.
בתור משקיעים זרים במדינות בחו"ל, ביקשנו לבדוק האם ההחלטה להשקיע במדדי הבנצ'מרק של מדינות מרכזיות דוגמת ארה"ב וגרמניה, מביאה לתוצאה הטובה ביותר עבורנו. מן הסתם, נרצה להשיג את התשואה הגבוהה ביותר בהינתן רמת סיכון סבירה.
אך יש פרמטר נוסף שצריך לקחת בחשבון, והוא מידת החשיפה שמעניק לנו מדד המניות לפעילות במשק שבו אנו משקיעים. בנקודה זו עסקנו בעבר במדור, וראינו שבמדינות רבות, דוגמת גרמניה, צרפת ושוויץ, למעלה ממחצית מההכנסות של החברות המקומיות מקורן בפעילות יצוא.
תוצאות הבחינה שערכנו בין מדדי Large Cap לבין Mid Cap במדינות בולטות בעולם, מעידות כי מדדי המניות המייצגים את החברות בעלות שווי השוק הבינוני הניבו תשואה גבוהה יותר באופן גורף בכל חתכי הזמן. לאורך תקופות של 5 שנים ו-10 שנים מדובר בפערים של עשרות ומאות אחוזים בביצועים. בנוסף, במדינות כמו גרמניה, צרפת ובריטניה המשקיעים גם נהנו מפיזור ניירות ערך רחב יותר משמעותית ביחס למדד המרכזי.
באשר לשיעור ההכנסות של החברות מפעילות מקומית, חברות הנכללות במדדי Mid Cap מוטות לפעילות בארצן ביחס לחברות Large Cap. אדרבה, אחת הסיבות לכך שמניות בשווי בינוני אינן מצליחות "לשדרג" עצמן למדד המרכזי, היא חשיפה מועטה ליצוא. בשל כך, הצמיחה של חברות אלו מוגבלת יחסית.
ניתן לטעון שהתוצאות אינן מפתיעות, שכן לרוב ככל שנתרחק ממניות גדולות, כך נשיג תשואות גבוהות יותר, מכיוון שהסיכון בהשקעה גובר. טענה זו נכונה עקרונית, אבל צריך לזכור שמניות Mid Cap במדינות שנסקרו, הן מניות בעלות שווי שוק של מיליארדי דולרים. אין מדובר בחברות יתר עם סחירות דלה.
כאן זה לא עובד
בעוד הנתונים מחו"ל מעידים על עדיפות בקרב מדדי המניות בעלות שווי שוק בינוני ביחס לשווי גבוה, בישראל התמונה הפוכה. מדד מניות ת"א 25 הניב למשקיעים תשואות עודפות בהשוואה למדד ת"א 75 במהלך 3, 5 ו-10 השנים האחרונות. להערכתנו, הסיבה המרכזית לתופעה זו נעוצה בשוני בסדרי הגודל בין החברות בארץ ובעולם. מניות הנכללות במדד ת"א 75 נחשבות ל- Small Cap במונחים עולמיים, ולכן ההשוואה אינה מתאימה.
