המאבק שניהלה לפני כשנה ההסתדרות הכללית למענם של עובדי הקבלן במשק היה מאבק אותנטי שנבע מהפנמה אמיתית של הארגון, כי תופעת עובדי הקבלן תפחה לממדים מפחידים שמאיימים לפגוע בעבודה המאורגנת. אולם ישנה שכבה שלמה של עובדים חלשים ומופלים, שכלל אינה קיימת בשיח הציבורי - הרבה משום שלהסתדרות אין תמיד אינטרס שתשמעו עליהם.
מדובר במה שמכונה "העובדים הארעיים", או "העובדים הזמניים". המירכאות, למקרה שתהיתם, נועדו לתאר את הניתוק המוחלט בין הכותרת למהות. מדובר בעשרות-אלפי עובדים המועסקים במערכת הבנקאית, ברשות שדות התעופה, באל-על, בתעשייה האווירית, בחברת החשמל ובגופים נוספים, שמועסקים לעתים 5-10 שנים ועדיין מוגדרים כ"זמניים".
עובד שהגיע למקום העבודה רווק יכול עם השנים להקים משפחה, לקחת משכנתא, לגדל ילדים, להתגרש ולהתחתן בשנית, ועדיין יקראו לו "זמני". דבר אחד מאפיין את מקומות העבודה שבהם מתקיימת התופעה: כולם מקומות מאורגנים, שתקופת הזמניות הוגדרה באמצעות הסכמים קיבוציים שעליהם חתמה ההסתדרות. אלה מקומות עבודה שבהם קם ועד כדת וכדין, שאמור לייצג את כל העובדים, אבל הוועד וההסתדרות הסכימו לייצר שכבה נחותה של עובדים שלא יהיו מיוצגים על ידם.
ההסתדרות, שנלחמה לאחרונה על חופש ההתאגדות, שנאבקה והצליחה לאסור על המעסיקים להשמיע עמדות שיש בהן משום פגיעה בחופש ההתאגדות, חתומה על הסכמים שמעקרים בפועל את חופש ההתאגדות. הסכמים שקובעים כי במשך שנתיים, שלוש, חמש ולעתים אפילו עשר שנים, המעסיק רשאי לפטר את העובדים על-פי גחמתו. בלי חובת היוועצות, בלי ועדות פריטטיות שקולות, בלי מנגנון של ביטחון תעסוקתי שאותו ההסתדרות נוהגת לקדש. בחלק מהמקרים הם אינם רשאים אפילו לבחור ולהיבחר לוועד (אף שהם כלולים בהסכם הקיבוצי), אבל לשלם להסתדרות? חייבים.
הסכמי הזמניות הפכו עם השנים לכלי של ההסתדרות להעניק להנהלות "גמישות ניהולית", אלא שהגמישות הזו מגיעה על-חשבון העובדים הצעירים והחלשים ביותר. אם ההסתדרות רוצה לגלות גמישות, שתתכבד להתגמש לאורך כל השדרה, ללא יוצא מן הכלל, ולאפשר ניוד ופיטורי עובדים על בסיס מקצועי תוך כל האיזונים הנדרשים והמצופים מאיגוד מקצועי.
במקום זה, היא נלחמת על שכבת העובדים הוותיקים ועל ההטבות שלהם גם במקרים שבהם ההטבות מפליגות ו/או אינן עולות בקנה אחד עם מצב החברה, ואת המחיר משלמים אלה הנמנים עם השכבה הנחותה. עובדים ארעיים ששום דבר אינו ארעי בשיטה שדופקת אותם שנה אחר שנה.
לפני כשנתיים וחצי ביקש משרד האוצר להאריך את תקופת "הזמניות" של עובדים הנקלטים בשירות המדינה לחמש שנים במקום שנתיים. באוצר הגדירו זאת כ"תקופת ניסיון" וניסו להמתיק את הגלולה באמצעות תוספת השכר למגזר הציבורי. אלא שבהסתדרות נעמדו על הרגליים האחוריות, ובכיר בה הסביר אז ל"גלובס" כי תקופת ניסיון כה ארוכה היא בלוף, שכן כשהוא קולט עובדים חדשים הוא יכול לדעת בתוך חודשיים אם הם מתאימים וראויים.
וראו זה פלא, חודשים ספורים לאחר מכן, אותה הסתדרות חתמה על הסכם, בניגוד אגב לעמדת הוועד, שמאריך את תקופת הזמניות של העובדים באל-על לעשר שנים!.
להקדים תרופה
מה שעבר עד היום בשקט, צפוי להתפוצץ בשנים הקרובות. העובדים "הזמניים" לא יקבלו עוד את המצב הזה כגזירה משמיים. הם יטענו לייצוג בלתי הולם מצד ההסתדרות, ידרשו להכיר בהם כקבוצה ייחודית במקום העבודה, ויחתרו למימוש מלא של חופש ההתאגדות שלהם.
בתי-הדין לעבודה, שעד היום גוננו על ההסתדרות בכל פעם שמישהו ניסה לערער על היציגות שלה במקום עבודה למרות טענות לקיפוח, לא יוכלו עוד להבליג.
בדומה לסגל הזוטר באוניברסיטאות, למתמחים בבתי-החולים, לעובדים בחוזים אישיים בשירות המדינה, בסופו של יום אי אפשר יהיה לטאטא אותם מתחת לשטיח. אם ההסתדרות לא תשכיל להקדים תרופה למכה, להתנער מהאמביוולנטיות של עצמה, מהעולם המכוער של שני מעמדות במקום עבודה אחד, מישהו אחר ידאג לעשות את העבודה במקומה.