אבסורד. תחנת כוח חדשה נבנית בלב מדבר; כלים כבדים במתחם, מנופים ומבני בטון מפוזרים, משאיות עמוסות נבלעות בשער ברזל דרך שביל אספלט סלול, שבולט בצבעו האפור. מסביב צחיח, הדרכים משובשות והשקט שורר.
ביום טוב, בעצם כמעט בכל יום, אפשר לראות ממזרח אופק בלתי נגמר. מרחק עשר דקות נסיעה מכאן "העיר הגדולה" באר שבע, אבל למרגלות תחנת הכוח התחושה היא של מאדים אחרי הפלישה. פלישה? של מי ולאן? הסיפור מסתבך.
מזרחית לתחנה פזורים פחונים בשטח הרחב, פה ושם כבשים, כלב משוטט, וילדה אחת שקוראים לה חלה מסתובבת ביניהם עם פוני קצר ועם אף קצת מנוזל. למקום קוראים ואדי נעאם. הגברים בכפר מעשנים נרגילה וטבק מקומי, שותים קפה ועוד קפה, ועוד קצת תה. מתפללים. הנשים בפחונים, עם התינוקות. טרקטור אדום עומד בדממה. נראה כל-כך קטן וחסר תועלת על רקע התחנה. הרבה חשמל יש באוויר, דבר ממנו לא מגיע לפחונים אפילו שהוא כל-כך קרוב. אבסורד.
ואדי נעאם הוא עוד כפר בלתי מוכר מבין 36 כפרים בלתי מוכרים של האוכלוסייה הבדואית בנגב. מנותקים מתשתיות, את האשפה הם מפנים בעצמם, על המים משלמים הון, ומי שיכול מתארגן על גנרטור, כמו זה שפועל למשל בבית הספר המקומי, שגם ממנו נוף לתחנת הכוח. בשבוע שעבר הגיעו דחפורים, הרסו כאן בית. שוב. מסביב להריסות אפשר לראות כמה אילנות צעירים שנשתלו לא מזמן, הם עדיין עומדים. פואד, 28, אביה של חלה ושל תינוק בן שלושה חודשים, מספר שהבית הזה שייך לבן הדוד שלו, המשרת בצבא קבע. הוא עדיין לא יודע שהמשפחה שלו איבדה את הבית ועכשיו מתארחת אצל בני המשפחה האחרים בכפר. פואד נולד וחי בוואדי נעאם. הוא מובטל.
כמאתיים אלף בדואים מתגוררים בנגב, 120 אלף מהם מתחת לגיל 18, באוכלוסייה שמתרבה בקצב של 5.5% בשנה (1.8% הם קצב הריבוי באוכלוסייה היהודית). זה שנים שזו מקוטלגת כאוכלוסייה הענייה בישראל.
"צריך לשנות את המצב לטובתם", אמר לאחרונה בראיון לרזי ברקאי בגל"צ השר בני בגין, שעומד מאחורי תיקון שגיבש לתזכיר החוק להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב. "חובת המדינה היא לאפשר להם למצות את כישרונותיהם כמיטב יכולתם ולמצות את זכותם לאושר; זה מוטל עלינו. ואילו על הבדואים מוטלת חובה להסכים להצעת פשרה".
ההסדר, שאומץ בממשלה בשבוע האחרון של ינואר, משפר במעט את זה המוצע לבדואים, שלפיו 3,000 התביעות לבעלות על הקרקע שהגישו הבדואים יוסדרו בתוך חמש שנים ותוך פיצוי של 60% מערך הקרקע. אולם את זעמם של הבדואים, שכינו אותו כמחטף של ממשלת מעבר, הוא כבר מעורר. "אני לא נפגשתי עם בני בגין", מספר עטייה אל-עאסם, יושב ראש המועצה של הכפרים הבלתי מוכרים בנגב, שחונך משרד חדש בעיר העתיקה של באר שבע. "כשהוא פרסם את ההמלצות הוא לא סיפר כמה מהבדואים התנגדו לתוכנית שלו. מבחינתנו מדובר בעוד שלב בהפקעת הקרקעות של האוכלוסייה הבדואית, שהם ילידי הארץ והיו כאן לפני קום המדינה".
גינויים מכל הכיוונים
הבדואים אינם היחידים שההסדר החדש מעלה את חמתם. למען האמת, מזמן לא היה בשיח הישראלי נושא שזכה להיחבט בעוצמה בו בזמן משני צדדי המפה הפוליטית. מצד אחד, היה זה ראש מועצת עומר פיני בדש, שהתריע כי "נותנים להם במתנה אלפי דונמים. לאט-לאט הם יבינו את השיטה שהמדינה נכנעת להם... זה יוביל לאסון". מצד שני, הייתה זו האגודה לזכויות האזרח שהחלה להפיץ ניירות עמדה ולטעון כי מדובר בהמשך מדיניות נישול גזענית. בין לבין קבע הפורום לדו-קיום בנגב כי ההצהרות במתווה ריקות וחלולות מתוכן וגם מזלזלות במשפט הבינלאומי.
המושגים הללו הם חלק מאחת הסוגיות החמות כיום בזירה הבינלאומית ובפוליטיקה של זהויות, שעוסקת בנושאי קרקעות וזכויות של עמים ילידים (Indigenous Peoples). באוסטרליה, בקנדה, בארצות הברית, בארצות הנורדיות, בדרום אפריקה, ואפילו בהודו נערמים בעשרים השנים האחרונות תקדימים משפטיים, הצהרות פומביות והסכמי מסירת קרקעות ומשאבי טבע לעמים ילידים, שמרימים את ראשיהם בחסות ארגונים בינלאומיים וזוכים לפיצוי עבור פרקים בהיסטוריה של העידן הקולוניאליסטי והפוסט-קולוניאליסטי, שבמערב מתאמצים כל-כך להדחיק.
"הזדמנות לתיקון המעוות"
הגדרת העמים הילידים, על-פי האו"ם, כוללת כמה מאפיינים עיקריים: היסטוריה של שלטון עצמי לפני הכפפה למשטר הנוכחי, הגדרה עצמית נמשכת כקבוצה ילידית, שאיפה לשמירה על זהות ייחודית, קשר רציף וממושך של הקבוצה לטריטוריה, היסטוריה של קיפוח ושל נישול מול המדינה המודרנית, והכרה בינלאומית בקבוצה.
בישראל, יותר מבמדינות אחרות ועתירות בקרקעות, שאלת הילידות היא סוגיה רגישה ומורכבת מאין כמוה, שהמשמעויות הקיומיות שלה ברורות. הבדואים חיו כאן עוד לפני קום המדינה, על כך אין מחלוקת, הם טוענים לבעלות מסורתית על הקרקע, מתנגדים לטענות שלפיהן הם עם נווד ללא אדמה, ומקפידים לשאול בהתרסה איך זה שאם הם אינם הבעלים של הקרקע, היא נקנתה מהם במהלך ההיסטוריה על-ידי הציונים?
הטענות הבולטות שגורסות כי הבדואים אינם עם ילידי הן שהבדואים דורשים בעלות משפחתית פרטית בקרקע, לעומת עמים ילידים התובעים בדרך כלל בעלות קולקטיבית. טענה נוספת היא שהבדואים החיים במדינות שכנות לישראל אינם מעלים תביעה למעמד ילידי.
במבט החוצה אל מה שמתרחש מעבר לים בנושא זכויותיהם של העמים הילידים, מסתמן כי השתלשלות העניינים ההיסטורית חוזרת על עצמה בתבנית די קבועה: מגיע האדם הלבן אל היבשת הרחוקה, ומיד מכריז עליה כעל טרה נוליוס (Terra Nullius), ארץ ריקה מאדם, ומתחיל לבסס את מעמדו כשולט ולמתוח מסילות רכבת ממזרח למערב, ומצפון לדרום. הילידים מנושלים בבת אחת מהקרקעות, נדחקים למלכודת תרבותית ומתהווים בעת המודרנית כחברות מיעוטים מוחלשות, כשעוני, אבטלה ואלימות הם גורלם. בארץ הייתה זאת דוקטרינת "הנגב המת".
עוד עולה מבחינת ההתפתחויות האחרונות מעבר לים כי בסופו של יום, מדובר בשרשרת פשרות והכרה בזכות המסורתית על הקרקעות, שנשענת על מסגרת מושגית שמקובלת כיום בעולם, והיא צדק מעברי (Transitional Justice), שמנחה את קובעי המדיניות.
מחאת העמים הראשונים בקנדה
ב-1999 נסע ד"ר זאב זיוון, גיאוגרף היסטורי מאוניברסיטת בן-גוריון, לביקור חוזר בקנדה. שנתיים לפני כן שהה שם במשך שבועות מספר במסגרת מלגה של האגודה ללימודים קנדיים, שהביאה אותו לחקור ולגלות את עולמם של האינואיטים (האסקימוסים) בצפון המדינה. הוא חזר לשם לרגל ציון דרך היסטורי שהתרחש לקראת סוף המילניום.
אז ממשלת קנדה העניקה אוטונומיה לאוכלוסיית האינואיטים, המונה עשרות אלפי ילידים, והוכרזה טריטוריה חדשה בשם נונווואט. "הגעתי לכפר דייגים שגרים בו 5,000 איש, בקושי שכונה אחת ברהט. באותה שנה החליף הכפר את שמו מהשם שניתן לו על-שם מגלה ארצות אירופי, לשם המקורי שלו, איקלוויט. כפר הדייגים הקטן הפך בן יום לבירה של טריטוריה ענקית, ומדי שנה משקיעה בו ממשלת קנדה 700 מיליון דולרים קנדיים".
כמה עשרות שנים קודם לכן, בשנות ה-70, הופיעו לראשונה מנהיגים אינואיטים שהחלו לקרוא לכיבוד האינואיטים, מסורותיהם ואדמותיהם. בשנות ה-80 התבסס, ובהמשך גם תוך נתינת תוקף חוקי, המושג "האומות הראשונות" או "העמים הילידים" בקנדה, שמהווה סל לאינדיאנים, לאינואיטים ולבני תערובת המהווים כיום כ-5% מהאוכלוסייה. הטריטוריה הועברה לאינואיטים לאחר שאושר חוק הסכם תביעת הבעלות על נונוואט, שמשמעות שמה בשפת האינואיטים היא "אדמתנו".
מאז נתפסת קנדה כמתקדמת בפתרון סוגיית הקרקעות של העמים הילידים, לצד ניו זילנד. רק השנה החליט בית המשפט הקנדי שבין המוגדרים כילידים ייכללו גם 600 אלף אינדיאנים. אולם, גם המאמץ הזה אינו מספק את העמים הילידים, שיוצאים בימים אלה בזעם לרחובות וכובשים את הרשתות החברתיות ואת השיח בדימויים שאינם משאירים מקום לספק: 14 שנים לאחר שקיבלו טריטוריה ותוקף חוקי לזכויותיהם, הילידים לא סיימו לתבוע את זכויותיהם.
הישרדות הילידים בברזיל
עוד ב-1850 נחקק בברזיל החוק הראשון המגן על אדמות האינדיאנים הילידים, ונוסדו שמורות שסיפקו הגנה מסוימת לזכויות הילידיות. אולם רק למעלה ממאה שנה לאחר מכן, החוקה הדמוקרטית מ-1988, שצמחה בעקבות לחץ בינלאומי, היא שהיוותה שינוי מחשבתי ועיגנה את הזכויות להגדרה עצמית, לשימור השפה והתרבות, וזכות למשאבים בטריטוריות הילידיות, בכפוף לבעלות עליונה של המדינה.
הילידים בברזיל מהווים כיום חצי אחוז מהאוכלוסייה, וחולשים על שטח של 12% מהמדינה. מחציתם יושבים באגן האמזונס ומחציתם בדרום המדינה. "מבחינת חקיקה וחוקה, ברזיל הלכה מאוד רחוק בכל הקשור לזכויות ילידיות", אומרת ד"ר בתיה רודד. "אבל מבחינת היכולת ליישם אותן בשטח היא נתונה בין שני כוחות גלובליים חזקים. כוח אחד הוא הצמיחה הכלכלית שאומרת שיש לנצל את המשאבים ואת היער ואת מקום מושבם של העמים הילידים; והכוח השני הוא תהליך הגלובליזציה בצד הסביבתי של אמנסטי והגופים הירוקים בעולם, שיוצאים להגן על העמים הילידים במסגרת ההגנה על הסביבה. אלה שני הכוחות, והכוח החזק יותר הוא הכוח הכלכלי".
דוגמאות יש לכאן ולכאן. ב-1996, למשל, הוציא הנשיא דאז, פרננדו קרדוסו, צו שאפשר תביעת בעלות בקרקעות השייכות לילידים והוביל להעברת חלק מאדמות האינדיאנים לשימושים אחרים. הצו עורר גל מחאה עולמי, אך ממשלת ברזיל טענה להתערבות בענייניה הפנימיים. ב-2009, מצד שני, נרשם ציון דרך היסטורי להכרה בזכויות ילידיות בקרקע בברזיל, עם החלטת בית הדין הגבוה לגבי התיחום של שמורת רפוזה סרה דה סול ברוריימה, וכן הענקת הזכות לסחר בפחם באדמותיו של שבט Surui.
התיקון של האבוריג'ינים באוסטרליה
אדי קוויקי מאבו לא נשאר בחיים כדי לשמוע את פסק הדין שניתן ב-1992 בתביעה שהגיש לבעלות על אדמותיו נגד מדינת קווינסלנד שבאוסטרליה. הוא גם לא זכה לשמוע את ראש ממשלת אוסטרליה מתנצל בשנת 1999 פומבית בפני העם האבוריג'יני על הפרת זכויות אדם בוטה שננקטה נגדם לאורך ההיסטוריה, מאז דרך רב החובל קוק על היבשה הפראית בשנת 1770. מאבו לא יודע שמשנת 1998 מציינת אוסטרליה את יום ההתנצלות השנתי, והוא לא זכה לצפות בסרט הטלוויזיה שהופק על חייו בשנה שעברה.
רק בשנות ה-60 של המאה שעברה, האבוריג'ינים, המהווים 2.7% מאוכלוסיית היבשת, נמנו במפקד האוכלוסין, ורק בשנת 1967 הם קיבלו אזרחות מלאה. עד אז נתפסו האבוריג'ינים כנחותים, ומדיניות נישול קרקעות עקבית, שהתחלפה בניסיון הטמעה בחברה הלבנה - שכונה לימים "הדור הגנוב", על-שם הילדים שנלקחו ממשפחותיהם ללא הסכמה וגדלו במוסדות לבנים - היו מנת חלקם.
פסיקת מאבו שינתה תפיסה משפטית בת 150 שנה כשפסקה זכויות על האדמה לילידי אוסטרליה ועיגנה בחוק את תוקף הבעלות המסורתית על הקרקע, גם ללא מסמכי בעלות כתובים; שכן המכשול המשפטי המשותף לעמים ילידים במאבק על קרקעותיהם הוא המפגש בין החוק המנהגי, שכלל לא פעם הסכמים בעל-פה או הסכמי בעלות מסורתיים, אל מול החוק המקובל.
החברה האבוריג'ינית סובלת מאלימות קשה ומאלכוהוליזם כרוני ומתקשה לבנות את עתידה. "מאבו אמנם הצליח להוכיח בעלות על הקרקע של תשעה דורות לאחור, והפסיקה התקבלה בעניין עצום בכל העולם, אבל אני זוכר שהייתה מתקפה אדירה של הימין, והמתנגדים לפסיקה פרסמו מפות של אוסטרליה בעיתונים ועשו עיגולים לבנים בתוך שחור ואמרו ש'זה מה שיישאר לנו'".
זכויות הסאמים בלפלנד
באביב הקרוב צפויה להגיע לאוניברסיטה העברית משלחת של סאמים (המכונים גם לאפים) מחבל הארץ לפלנד, שנפרס על צפונן של ארבע מדינות (נורבגיה, שבדיה, פינלנד ורוסיה). זה יהיה הביקור השני שלהם בישראל, לאחר שבפברואר אשתקד הגיעה משלחת קטנה לבושה בגדים מסורתיים צבעוניים ומוקפדים. את זמני הגעת הביקור הם מתאימים לעונות השנה, שכן רבים מהם מתפרנסים מהאדמה.
הסאמים הם מיעוט שחי בלפלנד שעל החוג הארקטי. בשנות ה-90 חל מפנה. קהילת הסאמים, שמונה בסך-הכול כמאה אלף בני אדם, שאפה תמיד ללאומיות, ולאורך ההיסטוריה תפסה עצמה כאומה שנושלה מאדמותיה. בשנות ה-90 הכירו שלטונות נורבגיה ושבדיה בתושבים הסאמים כעם יליד ולא כמיעוט, בהתאם למגמה הבינלאומית, ואלה זכו לממש את לאומיותם.
כיום, לסאמים יש דגל, מועצה שמייצגת אותם, וחג לאומי שנחגג ב-6 בפברואר מדי שנה. כחלק משינוי המגמה במעמדם החלה הקהילה הסאמית להרים את ראשה ולבקש להחיות את שפתה המסורתית שלה כ-120 דיאלקטים. רק הזקנים בקהילה יודעים את מבנה השפה, והחשש הוא שכשיעזבו את העולם השפה תיכחד, סכנה שמרחפת מעל שפות מיעוטים רבות בעולם.
שמורות האינדיאנים בארצות הברית
רצתה ההיסטוריה והכרזת העצמאות שכוננה את ארצות הברית ב-4 ביולי 1776 סימנה גם את קץ העצמאות והחירות של האינדיאנים שאכלסו את היבשת. מעט אפשרויות עמדו בפני האינדיאנים באותם ימים; אלה שלא מתו ממחלות קשות נאלצו לחתום על הסכמים עם הלבנים אף שלא ידעו קרוא וכתוב, וכך נולדו השמורות האינדיאניות: "במאה ה-19 הגיעו האמריקאים אל האינדיאנים, שאליהם היו יוצאים הצעירים בשבט ומעשנים איתם מקטרת שלום. האמריקאים הסבירו להם שהם רוצים לעשות עסקים ולקנות את האדמה, ובתמורה ייתנו להם שמורות שבהן יחיו. הם כאילו מכרו את האדמה, ומצד שני הממשל האמריקאי נתן להם אדמה, והם חתמו על זה בחתימת אצבע".
בתוך המכשול הזה חיו האינדיאנים באין ברירה עד סוף שנות ה-60 של המאה העשרים, אז פרצה התנועה האינדיאנית המיליטנטית (AIM) בברקלי, תחנת המוצא של תנועות מחאה רבות. AIM יצאה לתבוע את זכויותיהם של האינדיאנים במסע מחאה שכונה "שביל ההבטחות הבלתי מקוימות". ההישג המשמעותי של התנועה נרשם ב-1978, אז בוטל האיסור על קיום טקסים אינדיאניים, דוגמת הריקודים המסורתיים.
ומה לגבי הבעלות על האדמות? זכויות האינדיאנים באדמות הוגדרו לראשונה בחוק ב-1823, אז כונתה זכותם כזכות קדומה, אך סייגה את בעלותם על הקרקע ולא היוותה קניין שניתן לפצות בגינו. מאז ועד 1946 עמדו הדברים על רקע זכות זאת, ולא התאפשר לאינדיאנים לתבוע פיצוי. בשנה זו נחקק חוק המאפשר תביעת פיצויים ומסיר את החסינות של הממשל הפדרלי מתביעות בעניין.
כיום מהווה הקהילה האינדיאנית בארצות הברית אחוז בודד מהאוכלוסייה, שמאכלס כ-257 שמורות המפוזרות על-פני 31 מדינות. על אף תפיסת העולם הבסיסית, שקובעת כי לא ניתן להיות בעל אדמה, נאלצו האינדיאנים לשחק את המשחק. בסוף שנת 2010 נרשם הישג היסטורי משמעותי; הקונגרס אישר כי בעלי קרקעות אינדיאנים בארצות הברית, שהמתינו שנים ארוכות עד שיוכרעו תביעותיהם בגין אפליה ממשלתית, יקבלו 3.4 מיליארד דולרים.
יושבי היערות בהודו
ב-2007 עבר בפרלמנט בהודו "חוק ההכרה בזכויות היער", שעיגן לראשונה את זכותם של יושבי היערות לחיות בפארקים הלאומיים. מדובר ביותר מארבעים מיליון הודים עניים, שוכני היערות, שבמשך שנים הוזנחו על-ידי הממשלה. אחד מהם הוא דייה ראקה, שנולד בג'ונגלים של שמורת הטבע גיר שבמערב הודו, שהוא גם מקום מושבו של האריה האסייתי הנדיר, ויודע להתקיים רק מהמשאבים שהיער מספק לו, כמו אבותיו במשך דורות.
עד ל-2007 דייה, כמו מיליונים משוכני היערות, לא היה יכול לומר שהיער הוא ביתו. במקום זאת, השלטונות התייחסו אליו כאל פושע, מאחר שלא הייתה לו זכות חוקית לחיות ביערות. תושבי היערות נאלצו להתמודד עם צווי פינוי של הממשלה ועם תקנות של הממונים על היערות שנועדו לעקור אותם.
החוק החדש, הנתפס כציון דרך בעיני הפעילים החברתיים במדינה, מתייחס לאלה שחיים ביער במשך שלושה דורות לפחות, ויאפשר להם להשתמש במוצרים שאינם עצים מסחריים, כמו במבוק, גזעים וקנים, וללקט דבש, אולם הוא אוסר עליהם לצוד בעלי חיים.
הכתבה המלאה - במגזין G