האיש הראשון שקיבל את פניי ברציף תחנת הרכבת בלוגאנו, שווייץ, זקר כלפיי אצבע משולשת ונעץ בי מבט נוקב מדוכן העיתונים. זו הייתה דמותו המאוירת של הסופר הרמן הסה על שער השבועון דר שפיגל. כך בחר השבועון להציג את הסה במלאות חמישים שנה למות הסופר. כותרת המשנה "עושה הצרות" הייתה הקדימון לכתבה שבחנה מחדש את מעמדו של הסופר, יליד גרמניה שחי מחצית שנותיו בשווייץ. הרבה גרמנים לא סלחו לו על שהעז לוותר על אזרחותו הגרמנית בין שתי מלחמות העולם בשל התנגדותו לנאצים.
על-פי הכתבה בדר שפיגל, נהנה בימים אלה הסה, זוכה פרס נובל לספרות ב-1946, מפופולריות מחודשת. לא רק הדור הצעיר מגלה אותו, אלא גם קוראיו הוותיקים מגלים אותו מחדש. זו הייתה סגירת מעגל הולמת לכתבה שהופיעה על הסה בעיתון גרמני אחר ב-1962, אז הלך לעולמו בגיל 85, ובה נטען כי אבד עליו הכלח. גם אז השמועות על מות הרלבנטיות שלו היו מוקדמות מדי. דווקא שנות ה-60 היטיבו עם הסופר המנוח: תנועת ההיפים האמריקאית הפכה את ספריו לכמעט תנ"ך, וכוכבו דרך מחדש, כפי שקורה כנראה מאז אחת לכמה שנים. עד היום תורגמו כתביו לשישים שפות ונמכרו ב-125 מיליון עותקים.
בין מעריציו היו הרבה מפורסמים, כמו הביטלס, שיצאו למסעם בהודו בעקבות "סידהארתא" שלו, רומן שעסק במסע רוחני של צעיר הודי בתקופת הבודהא, והיה מבוסס בין היתר על מסע ארוך של הסה במזרח ב-1911. הסה חלם להגיע להודו הרבה לפני תרמילאים ומחפשי דרך בני זמננו, אבל מסעו באסיה הביא אותו בסופו של דבר ליעדים אחרים, כמו סרילנקה (אז, ציילון) ואיי אינדונזיה, שם ביקר במקדשים, פגש בפסלי בודהא ענקיים וספג את פילוסופיית המזרח לזרמיה. מאוחר יותר הדגיש את המסר שלא צריך לנסוע להודו ולחפש את עצמך, אפשר למצוא הכול בתוכך.
שיר הנושא של הסרט "אדם בעקבות גורלו"(Easy Rider) , אחד מסרטי הפולחן של הדור המורד, נכתב על-ידי סולן להקת הדרורים (The Sparrow), שבעקבות הערצתם להסה שינו את שם הלהקה ל"זאב הערבה", על-שם אחת מיצירותיו הנודעות ביותר של הסה. אולי לא במקרה שמו של להיטם הידוע ביותר הוא Born to be Wild. גם מוזיקאים בני זמננו, כמו תום יורק מלהקת רדיוהד הבריטית, שהתקרב לבודהיזם בעקבות משבר אישי, ציטט באחד מאלבומיו פסקה ארוכה מסידהרתא.
עוד סימן לנוכחותו המתחדשת היא פסטיבל הרמן הסה, המתקיים זה שנתיים בעיר הולדתו של הסה, קאלב (Calw) שבגרמניה. הפסטיבל נולד ביוזמת כוכב הרוק הגרמני אודו לינדנברג, במטרה לעודד סופרים ומוזיקאים צעירים. לרגל שנת ה-50 למות הסה יזם משרד התיירות השוויצרי מסלול בעקבות הסופר, הכולל תחנות בחייו ואף מוזיאון לזכרו.
ילד בעייתי ואלים
ראשיתו של המסלול בעיר באזל, שבה שהה הסה בתקופות שונות בחייו, כילד וכאיש צעיר. הוריו היו מיסיונרים שיצאו לשליחויות ארוכות בהודו, וכמקובל אז - השאירו אותו בפנימייה של המיסיון בעיר. בחזות הפסטורלית של המקום אין רמז לפרק האומלל בחייו של הסה, שהושאר כאן בגיל 7. מכתביו רוויי הכאב שוכתבו בטרם נשלחו להודו. כיום שוכן במבנה מלון, והגינה היפה, שלא איבדה את צביונה מאז המאה ה-19, פתוחה לקהל הרחב.
בפנימייה נחשב לילד בעייתי ואלים, שהתקשה לעמוד בלחצי המסגרת. בגיל הנעורים אושפז בבית חולים פסיכיאטרי, ואף ביצע ניסיון התאבדות. אחרי שעזב את בית הספר עבד בחנות ספרים בבאזל (שהפכה מזמן לחנות תכשיטים סתמית), שם נחשף לספרי פילוסופיה ומצא בהם מזור. הוריו ייעדו אותו לכמורה, אך הוא רצה להיות סופר ומשורר כבר מגיל 13. כל תקופת צעירותו חיפש אחר זהות ומשמעות. התנסויות מחייו האישיים וחיבוטי הנפש הללו שזורים ביצירותיו, ואין כמו חייו רצופי המשברים לשמש כדוגמה לחיפוש אחר האושר והמשמעות שלהם הטיף.
במלון Krafft המשפחתי והנעים, השוכן על גדת נהר הריין ומשקיף אל העיר העתיקה ואל הקתדרלה (וגם אל מלון שלושת המלכים, שבו נשען הרצל אל המרפסת), שמחים להראות לי את החדר הנזירי ואת שולחן הכתיבה בקומת הגג ששכר הסה במלון באחד החורפים. כאן, שרוי בדיכאון ובבדידות, כתב את חלקו הראשון של זאב הערבה, שאותו השלים בשווייץ.
בטיול בסמטאות המרוצפות של העיר העתיקה אני מבחינה בחזית בית מהמאה ה-16 שעליה בולטת דמות מוזהבת של זאב אצילי. ייתכן שהסה הכיר אותה עוד מטיוליו בעיר עם אביו, ומי יודע אם לא שימשה כהשראה לזאב הערבה שלו. סמטאות העיר העתיקה שימשו לו כתפאורה באחדים מהרומנים שלו. 202 מזרקות יש בבאזל. הסה מתאר אותן בספרו "נרקיס וגולדמונד". בלב העיר העתיקה נמצא רובע המגורים המקיף את האוניברסיטה העתיקה ביותר בשווייץ, שזוכה כיום לעדנה. כמעט כל בית שני נמצא בתהליך שיפוצים. במתחם הזה שכנה הקליניקה של קארל גוסטב יונג, תלמידו של פרויד, שסיים כאן את התואר וטיפל בין היתר גם בהסה.
עם הרקע הזה, לא מפתיע שגם כשהקים הסה משפחה בעצמו, לא היה הבעל האידיאלי ולא הצטיין כאיש משפחה. הוא נישא שלוש פעמים, בכולן לנשים עצמאיות, שאפתניות ובעלות קריירה אמנותית. אשתו הראשונה הייתה מריה בונלי, שמוצאה ממשפחת אצולה מקומית ושהייתה האישה הראשונה בשווייץ שהייתה צלמת עצמאית ובעלת סטודיו משלה. ב-1911, עם הולדת בנו השלישי, נפרדו דרכיהם בתום 15 שנות נישואין רצופי משברים זוגיים ואישיים, והוא הפליג למסעו למזרח.
היו שקראו לו בוגד
ב-1919, כשנה אחרי מלחמת העולם הראשונה, עבר הסה סופית לחיות בשווייץ. דעותיו נגד המלחמה והביקורת שהשמיע נגד הלאומנות בגרמניה ובאירופה בכלל הפכו אותו לאדם לא פופולרי בארצו, והיו שכינוהו בוגד. בתקופת מלחמת העולם השנייה הוא סיפק לאותם חוגים סיבות נוספות לכינוי: הוא ביקר בחריפות את הנאצים, ויתר על אזרחותו הגרמנית והפך לאזרח שוויצרי.
הסה חי תקופות בבאזל, אך הפרק הארוך, המשמעותי ואף המאושר יחסית בחייו (1962-1919) היה בכפר מונטניולה (Montagnola) בגבול שווייץ-איטליה. הכפר שוכן בקנטון טיצ'ינו (Ticino), חבל ארץ הטובל בנוף ים תיכוני, ונטוע דקלים, כרמי גפנים וזיתים לצד עצי ערמונים ואגוזים אירופיים מובהקים. הדרך לטיצ'נו היא טיול קסום (ראו מסגרת מידע מעשי) של נופים אלפיניים, המזכירים את הגלויות הקיטשיות עם אגמים ועם כרי מרעה ופרות חומות מדושנות עונג.
בטיצ'ינו התאהב באשתו השנייה, זמרת ורקדנית בוהמיינית בשם רות וונגר. אלה היו נישואים בלתי שגרתיים, שכן השניים לא חלקו אף יום של מגורים משותפים (אולי משום שלא כל גבר מוכן לחיות בחברת חיות מחמד רבות כל-כך, כולל נחש ענק). הנישואים שרדו תקופה קצרה, אך מקורביו סיפרו שוונגר נותרה אהבת חייו הגדולה עד יום מותו.
בימים ההם נחשב טיצ'ינו לאזור מבודד, ומשך אליו אמנים רבים שחיפשו מפלט בגבעות הנידחות. ביניהם היו גם אנשי הקומונה ב"מונטה וריטה" (הר האמת) על שפת אגם מג'ורה (Lago Maggiore), בעיירה המקסימה אסקונה (Ascona), שהקימו אנרכיסטים ואמנים. אלה חיפשו אלטרנטיבה לאורח החיים הבורגני ודגלו בצמחונות ובמין חופשי. הסה חבר אליהם לזמן מה, על בסיס החיבור האידיאולוגי והחיבה לאדמה ולטבע, אך מקץ חודש עזב מאוכזב. "רוב הטבעונים הם אנשים עצלנים שלא אוהבים לעבוד", אמר, וחזר לעבד את האדמה בגנו ולהתחבר אל הטבע בדרכו שלו. מונטה וריטה כיום הוא מלון, מרכז כנסים, מוזיאון (Museo Casa Anatta), בית תה וגן זן. יש סיורים מאורגנים על ההיסטוריה של המקום, שמספרים גם על הרמן הסה ועל חבורת האנרכיסטים. נותרו כמה בקתות וגן יפה עם כמה בריכות משנות העשרים.
אסקונה מתאימה לחופשה קסומה או לפחות לביקור בן יום (אסקונה נמצאת במרחק של כשעה נסיעה ממונטניולה ולוגנו ברכבת ובמכונית. יש בה פסטיבלים, והיא יכולה להוות בסיס לטיולים באזור).
העצים שלי שרים ורוקדים
מחלונות ביתו של הסה, שהפך למוזיאון למורשתו, נשקף נוף מרהיב של אגם לוגאנו ושל פסגות ההרים שעוטפות אותו ומנוקדות בשכיות חמדה של האדריכלות האיטלקית. המוזיאון נפתח ב-1997, ויש בו פעילות מגוונת של אירועי תרבות המנציחים את הסופר. בפאטיו האינטימי מתהלך צב גדול ששמו קנולפ. הוא נקרא על-שם גיבור אחד מספריו של הסה, שעוסק באיש שחי בשולי החברה. את הצב הביאה יום אחד אישה שאיתרה אותו בקהילת צבים שהתעללו ופגעו בו, וסברה שזה המקום הנכון לו.
"מעניין לקרוא את דעותיו של הסה ולהיווכח עד כמה היה מודרני והקדים את זמנו. מסריו יהיו תמיד תקפים", אומרת המנהלת והמייסדת של המוזיאון רגינה בוכר. "אני עדה לכך שבעידן האינטרנט והפייסבוק נוצרות התעוררות והתעניינות מחודשת בו וברעיונותיו".
הסיור בין חדרי המוזיאון, המשרים אווירה ביתית חמימה, מהלך עליי קסם כמעט מיסטי. מלווה אותי תחושה שרוחו של הסה שורה במקום. על שולחן העבודה המשקיף אל הנוף ניצבת מכונת הכתיבה שלו, ובחדרים מבחר חפצים אישיים כמו עטי ציפורן, פלטת צבעי המים ששימשה אותו, משקפיו העגולים וכובע הקש הנצחי.
צוות המוזיאון בנה מסלול הליכה נעים בעקבות חיי היומיום של הסה בין הבתים שבהם חי, הנופים שצייר, טיולים בשבילים שאהב, המסעדה האהובה עליו, פינות החמד שבהן אהב להתבודד שעות ארוכות ולצייר נופים בצבעי מים ("העצים שלי שרים ורוקדים", כתב כשגילה את כישרונו כצייר). כאן טייל בשביל יער עצי התרזה והערמונים, שאף אוויר הרים צלול ולגם כוסית יין מקומי בחברת ידידיו האמנים או סעד בגרוטו קאביץ', מסעדה שנפתחה ב-1854 וידועה גם בכינוי "הגרוטו של הרמן הסה".
המסעדה קיימת גם כיום. היא אמנם החליפה בעלים, אך גם בני המשפחה המנהלים אותה מקפידים להגיש אוכל טיצ'ינזי מסורתי וטעים, וזוהי דרך טעימה להתוודע למטבח הטיצ'ינזי, המבוסס על חומרי גלם מקומיים ועל מתכונים משפחתיים בני מאות שנים. תושבי ההרים, שהיו מבודדים במאות שעברו, נהגו לאחסן במערות טבעיות יין ודברי מזון משומרים, המבוססים על חומרי הגלם העונתיים באזור, כמו בשר וגבינות מעז ההרים, קמח וממתקים מערמונים, גבינות צימוקים ועוד. פסטיבלי אוכל שנתיים מתקיימים בסתיו ובחורף (פסטיבל הערמונים) והם חגיגה גסטרונומית אמיתית. האזור ידוע גם בכרמים של ענבי יין מזני מרלו אדום ולבן.
הסה אהב יין, והצד הנהנתני באישיותו מצא ביטוי בתיאורי ההתחבטויות של גיבוריו בין הגשמי לרוחני. ממכתבים שנמצאו לאחר מותו עולה שהציע לכתוב ספר הדרכה שעוסק בטעימת יינות, ולשם כך כתב לבעלי יקבים והציע שישלחו לו ארגזיי יינות. הבקבוקים נשתו עד תום, אך הספר מעולם לא יצא לאור.
אנא אל תמות לפניי
הסה נהג לענות על כל מכתב שקבל ממעריציו, מחבריו ומבני דורו המפורסמים (זיגמונד פרויד, קארל יונג, מרטין בובר ואחרים), כיוון שחש אחריות למסרים שהטיף להם. עד כה אותרו כארבעים אלף מכתבים שמהווים מקור ראשון למשנתו. בין המכתבים שהיו ממוענים אליו נמצאו עשרות שהגיעו מנערה יהודייה בשם נינון אאוסלנדר מהעיר צ'רנוביץ, שניהלה עמו חליפת מכתבים לאורך שנים.
לימים, ב-1931, הפכה לאשתו השלישית וסייעה לו בעצמה במענה על מכתבים של אחרים. נישואיהם נמשכו עד למותו. נינון אמרה שסוד הצלחת הקשר היה בכך שידעה לתת לו את מרחב המחיה ששניהם היו זקוקים לו. היא הייתה חוקרת של מיתולוגיה יוונית, והרבתה לנסוע ליוון, מה שהועיל לחיי הנישואים שלהם. בתקופת מלחמת העולם השנייה פעלו שניהם ללא ליאות לחילוץ פליטים יהודיים מגרמניה הנאצית באמצעות מסמכי מעבר, כספים ורישיונות עבודה.
הסה ידע לרקום חברויות אמת, ורבים מאישי התקופה המשפיעים נמנו עם חבריו הקרובים. הוא סייע לתומס מאן, ידיד נפשו, ולברטולד ברכט לצאת מגרמניה לארצות הברית לפני שיהיה מאוחר מדי (תומס מאן אמר: "אנא אל תמות לפניי, לא אוכל לעמוד בזה", אך הלך לעולמו כשש שנים לפני הסה). חבר אמיד היה גם זה שרכש בעבורו את הבית במונטניולה. הסה קיבל את ההצעה הנדיבה, אך התנה את הסכמתו בכך שהבית יחזור לבעליו לאחר מותו.
הסה היה חסר אמצעים באותה תקופה משום שהגרמנים, שזעמו על פעילותו ועל כך שוויתר על אזרחותו הגרמנית, הקפיאו את כספי התמלוגים שהגיעו לו.
רק ב-1946, כשקיבל פרס נובל לספרות והפך לאדם אמיד, זכה לגמול לחברים שתמכו בו בימי סגריר. הוא נהג להזמינם בסופי שבוע לברנץ' עשיר, שנמשך שעות ארוכות מלווה ביינות המרלו שטיצ'ינו מצטיינת בהם.
המסלול בעקבות הסה מסתיים בכניסה לבית הקברות המקומי והפסטורלי, שם נקברו הוא ואשתו, שמתה ארבע שנים אחריו. שתי המצבות מאבן גרניט אפורה, בולטות בצניעותן, מוקפות בערוגת פרחים צנועה גם היא. "אני אסיר תודה לכפר ולנופיו, שקיבלו אותי אליהם אף שלא נולדתי כאן", כתב הסה, "אני חי כאן כבר 43 שנה. שתילת הפרחים וטיפוח העצים קירבו אותי אל המקום, ואני בטוח שהאדמה תקבל אותי אליה בברכה".
מידע מעשי
באזל
סיור רגלי מודרך בעקבות הרמן הסה בבזל מטעם לשכת התיירות העירונית - שעה וחצי; שפות: אנגלית וגרמנית; כל השנה, בהזמנה מראש, יוצאים מבית המיסיון.
פרטים: www.basel.com
טיצ'יאנו
אם מגיעים מציריך (שלוש שעות ברכבת ישירה) נהנים מדרך יפה של נופים אלפיניים, עם אגמים וכרי מרעה ופרות מדושנות. אם נוסעים מלוצרן יש אופציה מעניינת וחווייתית המשלבת שיט בן שעתיים וחצי באגם לוצרן הרומנטי עם נסיעה ברכבת וילהלם טל אקספרס, לאורך מנהרת גוטהרד ההיסטורית, המעפילה במנהרות בצורת לולאה.
כשמתיישבים בכורסאות רכות המסתובבות בלחיצת כפתור לכל הכיוונים, הדיילת הצמודה מכבדת בכוס משקה ובמתנות למזכרת, ואפשר לצפות בסרטי תעודה המספרים את סיפור חציבתו של מעבר גוטהרט במאה ה-19 ואת סיפור החציבה המודרני של המנהרה הארוכה בעולם (57 קילומטרים) שתיפתח ב-2017 לתנועת 300 רכבות ביום, ותקצר את המרחק ממילאנו לציריך לשעתיים וחצי. זהו חלק מפרויקט אירופי שאמור לקצר את חציית אירופה במערך רכבות. אפשר כמובן לשלב את השתיים בהלוך ובחזור, ולבנות מסלול מודלורי בהתאם לעניין ולזמן שעומד לרשותכם.
לשכת התיירות של טיצ'ינו:
www.ticino.ch/en
מוזיאון הרמן הסה
Ra Curta, Torre Camuzzi, Montagnola. אפשר להגיע מלוגאנו בתחבורה ציבורית - אוטובוס 436 מתחנת הרכבת לכיוון Agra 15 דקות; ברכב פרטי - 10 דקות נסיעה מלוגאנו. www.hessemontagnola.ch.
מסלול הרמן הסה במונטניולה
כולל שבע תחנות, הראשונה במוזיאון והאחרונה בבית הקברות. אורכו קצת יותר משלושה קילומטרים, והוא ידידותי, מודולרי וקל להליכה. בכל תחנה שלט ובו קטעים ספרותיים רלבנטיים בגרמנית, באיטלקית ובאנגלית. אפשר להצטרף לסיור קבוצתי מודרך (בתיאום מראש) או לסייר עצמאית עם מפת מסלול ו/או מכשיר אודיו מהמוזיאון. אורכו בין שעה וחצי לשעתיים וחצי.
המסעדה שבה נהג לסעוד: Grotto Cavicc, Via Canvetti, Montagnola 919947995 41(0) www.grottocavicc.ch.