"נוכל לדבר על העדלאידע בתל אביב כשניפגש ליד מוגרבי", אומרת לי בטלפון תהילה קניגשטיין, מדריכת טיולים ותיקה בתל אביב, שמובילה סיור בעקבות העדלאידע של תל אביב הקטנה במסגרת הסיורים של המרכז להכרת תל אביב. "מה, ליד חנות הווינטג' מוגרבי ברחוב אלנבי?", אני שואלת בתמימות. "לא", עונה תהילה כמי שמבינה שלא ביליתי בקולנוע מוגרבי המיתולוגי, אם כי כבר הייתי כבת 9 כשהמבנה המהודר עלה באש ונהרס כליל. כיום, בפינת הרחובות אלנבי ובן-יהודה בתל אביב, יש מגרש חניה שלא מזכיר במאום את מה שפעם ניצב בכיכר הזאת. השם מוגרבי אמנם נשאר, אבל חוץ מחנות לחפצי יד שנייה חביבה שמתהדרת באותו שם (באלנבי 33) אין זכר למקום. מדי פעם צצות בעיתונים כתבות על יוזמות נדל"ניות שיחדשו את ימיו המפוארים של האולם, אבל כעת הן נשארות על-גבי נייר העיתון ואולי על שולחן השרטוט.
בסוף נפגשתי עם תהילה ליד הים, סמוך למגדל האופרה של היום, ומשם התחלנו במסע הפיזי, כמו גם במסע בנבכי ההיסטוריה הנהנתנית של תל אביב הקטנה. במקום שבו ניצב פעם קולנוע מוגרבי, ששימש גם להעלאת אופרות, הצגות וגם כבמת בידור בכמה מתהלוכות העדלאידע המיתולוגיות, אפשר כיום רק לדמיין את ההמונים שבאו לחגוג את פורים כמיטב המסורת התל אביבית. בתמונה ישנה בשחור-לבן שמחזיקה תהילה אפשר לראות רבבות חוגגים, חלקם בתחפושות על טהרת מגילת אסתר, עומדים לפני המדרגות המרשימות של המבנה המונומנטלי שתכנן יוסף ברלין, ששימש את בלייני העיר ואת שוחרי התרבות שבה.
אבל עוד לפני שנחנך המבנה ב-1930, נערכו ברחובותיה של העיר תהלוכות פורים ססגוניות. תגידו מה שתגידו, נהנתנות היא חלק מהדנ"א של תל אביב מיום היווסדה, ב-1909. גם כשהיישוב היהודי בארץ היה בחיתוליו והקמת המדינה עדיין לא נראתה באופק, בתל אביב ידעו לחגוג, ובגדול. בעיר העברית הראשונה, כשעוד הייתה רק אחוזת בית ובה 66 משפחות, המציאו את תהלוכת הפורים הססגונית ביותר בארץ, לימים העדלאידע.
"בגימנסיה הרצליה, מרכז התרבות של אחוזת בית, לימד המורה לאמנות ולמלאכה אברהם אלדמע, איש אוהב חיים ומלא אופטימיות, שיזם את תהלוכת פורים הראשונה ב-1912", מספרת תהילה כשאנו פוסעות במעלה רחוב אלנבי, שידע ימים יפים יותר. מספרים שכשמאיר דיזנגוף ראה את התהלוכה המוצלחת, הוא הזמין מיד מאלדמע "שידור חוזר" בשנה הבאה, וכך החלה המסורת התל אביבית. ייתכן שדיזנגוף אף ראה בתהלוכת פורים, שנערכה תמיד בשושן פורים, מעין מחווה אישית כלפיו, שכן יום ההולדת שלו חל בדיוק באותו יום.
מלבד אלדמע, תרמה להתפתחות החגיגה הפורימית דמות צבעונית נוספת - ברוך אגדתי (קאושנסקי). אגדתי, בוהמיין תל אביבי, איש תרבות ורוח, הוסיף ממד לחגיגות כשערך נשפי פורים מפוארים באולמות ברחבי העיר, למשל בקולנוע עדן המיתולוגי. בכל נשף התקיימה גם תחרות נושאת פרסים לבחירת התחפושת המצטיינת של האירוע. מה חילקו בתל אביב של שנות ה-20 וה-30? בהתחלה העניקו מתנה ערכית-תרבותית, כמו כתבי ביאליק, ובהמשך שוב התגנבה לתמונה הנהנתנות התל אביבית והפרס הומר לסרוויס ל-12 סועדים.
גם תחרות מלכת אסתר הפכה לחלק ממסורת החג, ובמשך חמש שנים הגישו נערות נאות את מועמדותן (ואף שילמו כסף עבור הזכות להשתתף) ומביניהן נבחרה היפה מכולן, שזכתה בכבוד, במתנה ובזכות להביא שלום עולמי. תחרויות היופי לא זכו להאריך ימים והופסקו בלחץ ציבורי של החוגים הדתיים (הפמיניזם, אם תהיתם, עדיין לא נראה באופק). עד 1936 נמשכה המסורת העירונית, שאליה נהרו חוגגים רבים, שהכפילו ואף יותר את מספר השוהים בעיר באותו יום, ומילאו כל חלקה טובה - הרחובות, בתי הקפה, בתי המלון, האולמות והחוף.
העדלאידע חודשה בסגנון אחר ב-1955, כמה שנים אחרי קום המדינה. מגוון סיבות הובילו להפסקת החגיגה העירונית, בהן בעיות תקציב, לחץ מצד הדתיים, מצב היהודים באירופה, מאורעות 1939-1936 ומצב רוח ירוד באופן כללי.
במהלך השיטוט בעיר אני לא יכולה שלא לתהות על אופייה של העיר, אז והיום. שדרות רוטשילד, כמה דקות הליכה מאלנבי, היו מוקד המחאה החברתית בקיץ 2011. וממה שמספרת תהילה עולה שמחאה וביקורת אינם מושגים חדשים באקלים התל אביבי, ונדמה שהן היו תמיד חלק מטבעה של העיר, לא פחות מאשר הנהנתנות. אחרי כמה שנים שבהן גיבורי מגילת אסתר כיכבו בתהלוכות, פינתה הנאיביות הנוסטלגית את מקומה גם לביקורת ולמחאה. החגיגות החלו לקבל עומק ומשמעות בדמות נושא מרכזי שנבחר מדי שנה, וסביבו נבנו מיצגים ביקורתיים ונוקבים.
כך למשל, בשנת 1933 הוצגה דמותו של היטלר כשהוא רודף אחרי יהודי תחת הסיסמה "מוות לכל היהודים". המיזם לא עבר בשקט, ונציגי הקונסוליה הגרמנית בארץ, כמה אירוני, מחו בפני דיזנגוף על הצגה שלילית של היטלר. תהלוכות העדלאידע גם שימשו כר לביקורת נגד עוולות חברתיות וכלכליות, למשל מחאה נחרצת נגד הספסרות בשטחים לבנייה בעיר. מוכר ורלבנטי גם כיום, בעידן המגדלים לאלפיון העליון ומחירי הנדל"ן האסטרונומיים.
את הסיור אנחנו מסיימות בבית העיר המחודש ברחוב ביאליק על בנייניו המעניינים. חלק מהמבנים ברחוב הם בסגנון הבאוהאוס וחלק הם גיבוב אקלקטי של סגנונות רבים מספור. אחרי שאנו חולפות על-פני ביתו של ביאליק, אנו מגיעות למשכן העירייה הישן אך לא הראשון. סיבוב בלשכתו ההדורה של מאיר דיזנגוף ממחיש אולי שמץ מההוד הישן שאפיין את העיר בראשית דרכה. סגפנות אינה אחד המושגים שעולים בראש במהלך הסיור, אלא בדיוק להפך - אהבת החיים, בליינות והנאה. עיר ללא הפסקה כבר אמרו מזמן. לקראת פורים, שחל השנה בסוף פברואר, ייערכו בתל אביב כמה אירועים חגיגיים, אבל עיון קצר באינטרנט מעלה שאין שום חגיגה בסדר גודל של תהלוכות העדלאידע שנערכו בעבר ברחובותיה של העיר העברית הראשונה.
שבת, 23 בפברואר, סיור "פורים בתל אביב הקטנה" בהדרכת תהילה קניגשטיין, 10:30, 40 שקלים למשתתף (יש תוספת עבור כניסה לבית העיר), לפרטים - טל' 03-5100337.
טיפ: למי שמעוניין להתעמק בנושא, מומלץ לקרוא את ספרה של בתיה כרמיאל "תל אביב בתחפושת וכתר" (הוצאת מוזיאון ארץ ישראל, 1999), המוקדש לחגיגות פורים בתל אביב בשנים 1935-1912.
במקום עדלאידע
כבר שנים שלא מתקיימת עדלאידע בתל אביב. השנה ייערכו סיורים, סדנאות והצגות במתחם בית ביאליק בתל אביב בימים שבת עד שני (32-52 בפברואר, טל' 03-5253403). תהלוכות ססגוניות, המזכירות את העדלאידע, מתקיימות בבת ים (ב-52 בפברואר), וברחוב ג'נרל קניג בעיר ייערכו מופעי בידור וקרקס לילדים, הופעות מוזיקה, הפעלות ועוד. גם החגיגות המושקעות בחולון מזכירות את הקרנבלים של תל אביב הקטנה (ב-42 בפברואר)