ציפי לבניחיפשה עבודה. חיפשה חיפשה חיפשה לחדש ימיה כקדם. משהו גדול, כמו אז... מאבטחים, אמריקה, שועי עולם, CNN, סעודות, הצהרות, הבית הלבן, פפראצי (רצה, רוקדת, מתופפת...), עוד חשיפות עולמיות על עלילות ציפקה במוסד וחיוך שו-שו שלה, אולי אם ירצה השם, רק עוד פעם אחת ברשימת המשפיעים כמו ב-2007, טיים- מגזין ל"מנהיגים ומהפכנים", כמה מלבושים ממלכתיים נוסח קונדוליסה רייס הוותיקה והנאווה (בוועדת אנאפוליס קראו להן בלק & ווייט) - אולי הפעם תקבל כתובות ממישל אובמה... אחחח הימים הנפלאים ההם... איך חיסלתי אותם במו ידי, איך שכנעתי בעיקר את עצמי כשסיפרתי שזה הכול משום שאני, צדקת שכמותי, "מיסיס קלין", הגונה, ישרה, אידיאולוגית. בהחלט ניצחתי בבחירות, אבל וויתרתי על כיסא ראש הממשלה כי לא הסכמתי "להיכנע" ולתת מיליארד שקל לש"ס... מבדח.
מה לא עשתה, על מי לא דרכה והתנשאה, את מי לא השמיצה, העליבה, הנמיכה, במי לא פגעה וזלזלה רק כדי לחזור. אבל "ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה/ המדרון תלול יותר בדרך חזרה..." (אהוד מנור). ובסוף, בלי בושה ושמץ מבוכה, זינקה -נשפכה היישר לזרועות האיש שאת שמו חזרה ונשאה בשנאה, תיעוב, בחילה, כמעט גועל, בארבע השנים האחרונות, מול כל רמקול, מעל כל דוכן ותחת כל עץ רענן, ביבי.
השבוע קראה לו "ראש הממשלה". נותנת כבוד, כנועה, רק שלא יתחרט לה. שוב תודה לאיש שהמציא אותה מלכתחילה: בבחירות 1996, עו"ד לבני מתמודדת, מגיעה למקום לא ריאלי ונשארת בחוץ. נתניהו נכנס למשרד ראש הממשלה, ממנה למנכ"ל את אביגדור ליברמן, היום מספר 2 בליכוד ביתנו, שממנה את רו"ח משה ליאון, היום בצוות המו"מ, ליועץ הכלכלי הבכיר. יומיים אחרי הכניסה, בא ליאון לליברמן: "שמע, ציפי, אין לה עבודה, בחורה טובה, חבל, שנמצא לה משהו? מנהלת רשות החברות?".
ליברמן הלך לנתניהו ומאז הכול היסטוריה... היסטוריה מתמשכת של הפכפכות, אינטרסים, בלי נאמנות, בלי חברות. תופסת טרמפ, רוכבת - אחר כך בועטת. וכל הזמן מדברת, "ציפי פה גדול" הייתה כותרת הריאיון הראשון שלה כחברת כנסת, "הח"כית האלמונית שמצליחה לבסס את מעמדה כחצופה הקולנית של הליכוד" ("מעריב", סופשבוע, אורנה קדוש, 4.2.2000).
בהתמודדות על הנהגת הליכוד, אריאל שרון מול אהוד אולמרט, לאחר נפילת ממשלת נתניהו ב-1999, תמכה לבני באולמרט והייתה דמות מרכזית בפריימריז שלו. אבל שרון ניצח. כשמונה ב-2001 לראש ממשלה, היא רצה אליו. הוא מינה אותה לשרה לפיתוח אזורי, אחר כך שרה בלי תיק, שרת החקלאות.
גם בממשלתו השנייה הייתה עבורו סוג של עובר-ושב, שרת קליטה, שרת בינוי והשיכון, שרת משפטים, אחראית לגיבוש תוכנית לפזורה הבדואית, "המפשרת" בינו לבין למתנגדיו להתנתקות: נתניהו, סילבן שלום ולימור לבנת. היא הלכה אחרי שרון ל"קדימה", וכשנכנע למחלתו, העבירה את תמיכתה לאולמרט, שמינה אותה לממלאת מקומו ושרת החוץ, יד ימינו במלחמת לבנון הראשונה והכושלת.
יומיים לאחר פרסום מסקנות הביניים של ועדת וינוגרד, מאי 2007, כינסה מסיבת עיתונאים, ביקרה קשות את אולמרט והצהירה כי התפטרות היא "הדבר הנכון מבחינתו". הוא לא הלך, וגם היא לא (למה? "ברצוני לפקח על יישום המסקנות מתוך הממשלה", אמרה).
שנה אחרי, עם המסקנות הסופיות והקשות, היא כבר שתקה. היא לא אמרה מילה בעניין החשדות הכבדות נגדו, אבל כשהתערער מעמדו, הופצו קריאות אנונימיות הדורשות שתחליף אותו. בבחירות בקדימה, ספטמבר 2008, היא ניצחה את שאול מופז 43.1% מול 42%. אולמרט התפטר, מסר לה את כס השלטון על מגש של כסף, אבל היא לא הצליחה להקים ממשלה.
בפברואר 2009 התקיימו בחירות. לבני מול ביבי. היא ניצחה אותו במנדטים, 28 לה, 27 לו. אלא שהיא לא הצליחה למצוא אפילו לא מפלגה ממליצה אחת, והנשיא שמעון פרס הטיל על נתניהו להרכיב ממשלה. הוא הציע לה להיכנס, היא דרשה שאחרי שנתיים יירד מהכיסא וייתן לה אותו. הוא סירב. היא הפכה לראש האופוזיציה הנעלמת. בכנסת דיברה תמיד נגד נתניהו, בסיעה נגד מופז. חברי הכנסת שלה סורסו. המפלגה התפוגגה. במארס 2012 היו בחירות פנימיות בקדימה: מופז 61.7% לבני 37.2%. היא התפטרה, כשהיא "מענישה" את החבריה, אבל לא נפרדה. כל הזמן רצתה רק לחזור...
באותה כתבה מיתולוגית מ-2000 אומרת לבני, שהייתה בעיצומו של בישול ספגטי, על בעלה, נפתלי שפיצר, כך: "הוא צוחק, כי יש פער בין מה שאני חושבת על עצמי ובין מה שחושבים אלה שמכירים אותי...".
stella-k@globes.co.il