אבסורד. תחנת כוח חדשה נבנית בלב מדבר; כלים כבדים במתחם, מנופים ומבני בטון מפוזרים, משאיות עמוסות נבלעות בשער ברזל דרך שביל אספלט סלול, שבולט בצבעו האפור. מסביב צחיח, הדרכים משובשות והשקט שורר. ביום טוב, בעצם כמעט בכל יום, אפשר לראות ממזרח אופק בלתי נגמר. מרחק עשר דקות נסיעה מכאן "העיר הגדולה" באר שבע, אבל למרגלות תחנת הכוח התחושה היא של מאדים אחרי הפלישה.
פלישה? של מי ולאן? הסיפור מסתבך. מזרחית לתחנה פזורים פחונים בשטח הרחב, פה ושם כבשים, כלב משוטט, וילדה אחת שקוראים לה חלה מסתובבת ביניהם עם פוני קצר ועם אף קצת מנוזל. למקום קוראים ואדי נעאם. הגברים בכפר מעשנים נרגילה וטבק מקומי, שותים קפה ועוד קפה, ועוד קצת תה. מתפללים. הנשים בפחונים, עם התינוקות. טרקטור אדום עומד בדממה. נראה כל-כך קטן וחסר תועלת על רקע התחנה. הרבה חשמל יש באוויר, דבר ממנו לא מגיע לפחונים אפילו שהוא כל-כך קרוב. אבסורד.
ואדי נעאם הוא עוד כפר בלתי מוכר מבין 36 כפרים בלתי מוכרים של האוכלוסייה הבדואית בנגב. מנותקים מתשתיות, את האשפה הם מפנים בעצמם, על המים משלמים הון, ומי שיכול מתארגן על גנרטור, כמו זה שפועל למשל בבית הספר המקומי, שגם ממנו נוף לתחנת הכוח. בשבוע שעבר הגיעו דחפורים, הרסו כאן בית. שוב. מסביב להריסות אפשר לראות כמה אילנות צעירים שנשתלו לא מזמן, הם עדיין עומדים. פואד, 28, אביה של חלה ושל תינוק בן שלושה חודשים, מספר שהבית הזה שייך לבן הדוד שלו, המשרת בצבא קבע. הוא עדיין לא יודע שהמשפחה שלו איבדה את הבית ועכשיו מתארחת אצל בני המשפחה האחרים בכפר. פואד נולד וחי בוואדי נעאם. הוא מובטל.
כמאתיים אלף בדואים מתגוררים בנגב, 120 אלף מהם מתחת לגיל 18, באוכלוסייה שמתרבה בקצב של 5.5% בשנה (1.8% הם קצב הריבוי באוכלוסייה היהודית). זה שנים שזו מקוטלגת כאוכלוסייה הענייה בישראל. "צריך לשנות את המצב לטובתם", אמר לאחרונה בראיון לרזי ברקאי בגל"צ השר בני בגין, שעומד מאחורי תיקון שגיבש לתזכיר החוק להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב. "חובת המדינה היא לאפשר להם למצות את כישרונותיהם כמיטב יכולתם ולמצות את זכותם לאושר; זה מוטל עלינו. ואילו על הבדואים מוטלת חובה להסכים להצעת פשרה".
ההסדר, שאומץ בממשלה בשבוע האחרון של ינואר, משפר במעט את זה המוצע לבדואים, שלפיו 3,000 התביעות לבעלות על הקרקע שהגישו הבדואים יוסדרו בתוך חמש שנים ותוך פיצוי של 60% מערך הקרקע. אולם את זעמם של הבדואים, שכינו אותו כמחטף של ממשלת מעבר, הוא כבר מעורר. "אני לא נפגשתי עם בני בגין", מספר עטייה אל-עאסם, יושב ראש המועצה של הכפרים הבלתי מוכרים בנגב, שחונך משרד חדש בעיר העתיקה של באר שבע. "כשהוא פרסם את ההמלצות הוא לא סיפר כמה מהבדואים התנגדו לתוכנית שלו. מבחינתנו מדובר בעוד שלב בהפקעת הקרקעות של האוכלוסייה הבדואית, שהם ילידי הארץ והיו כאן לפני קום המדינה".
בגין טוען שהוא נפגש עם 600 בדואים ושהוא רק רוצה לעזור לכם.
"אתם רוצים לעזור לנו? תתחילו ביישובים הקיימים. תפתחו, תשקיעו, תייצרו מקומות עבודה, כדי שהאזרח הבדואי יראה שיש לו עתיד ויפעל למענו, אבל אל תכניסו את האנשים לייאוש. אל תגידו לבדואים, 'אנחנו רוצים להפקיע את האדמות שלך בשביל לעשות לך טוב'. זה כמו שאתה נכנס לבית של מישהו ואומר לו, 'הבית הזה לא שלך, הוא שלי, אבל אתה יודע מה, בוא נעשה פשרה - ניתן לך חדר".
פואד הצעיר מלמד על התגברות חוסר האמון כלפי ההצעות המובאות לפתחה של הקהילה: "אני נולדתי פה, כל החיים שלי אני פה, ואני מעדיף למות ולא לצאת מכאן. זאת האדמה שלנו. אם אני ארצה להוציא אותך מהבית שלך, את תצאי? הפתרון היחיד מבחינתי הוא שכל אחד יישאר באדמה שלו, כי זאת האדמה של סבא של סבא שלי. אם הם ימשיכו להרוס לנו בתים ואנחנו נמשיך לבנות, תהיה כאן אינתיפאדה".
יו"ר ועד ההורים המקומי מוסא אל-מסעודין, תושב ואדי נעאם, נחלץ להסביר את הזעם. "הוא מדבר מתוך תסכול שנוצר אצל הצעירים, שנובע מהאטימות של הפקידים", הוא מגונן על פואד. "אנשים חיים משנת 1948 על תקן זמני, אז למה לא נותנים לבן אדם לבנות צריף? אנחנו מרגישים שהמדינה פוגעת בכבוד של האנשים, בכבוד של ההורים שלי; זאת פגיעה בהיסטוריה שלנו".
גינויים מכל הכיוונים
הבדואים אינם היחידים שההסדר החדש מעלה את חמתם. למען האמת, מזמן לא היה בשיח הישראלי נושא שזכה להיחבט בעוצמה בו בזמן משני צדדי המפה הפוליטית. מצד אחד, היה זה ראש מועצת עומר פיני בדש, שהתריע כי "נותנים להם במתנה אלפי דונמים. לאט-לאט הם יבינו את השיטה שהמדינה נכנעת להם... זה יוביל לאסון". מצד שני, הייתה זו האגודה לזכויות האזרח שהחלה להפיץ ניירות עמדה ולטעון כי מדובר בהמשך מדיניות נישול גזענית. בין לבין קבע הפורום לדו-קיום בנגב כי ההצהרות במתווה ריקות וחלולות מתוכן וגם מזלזלות במשפט הבינלאומי.
לא צריך להרחיק קריאה במתווה (למסמך, סרקו את הברקוד) שהגיש בגין כדי לגלות את העז, שמבהירה את שורשי ההתנגדות. היא מופיעה כבר בדברי ההקדמה: "שמענו גם הצעות המבטאות התעלמות מן המציאות ומאילוציה", כך בגין. "בדיון העיוני בסוגיית הבדואים בנגב עולים בשנים האחרונות מושגים כגון 'צדק מעברי' בעת החלפת הריבון, 'זכויות קניין בקרקע' של נוודים למחצה ו'זכויות ילידים'. מושגים אלה אינם הולמים את המציאות, ודיון זה, ככל שהוא מעניין ומעורר מחשבה, לא הניב עד כה פתרון בר יישום לבעיה הקשה שלפנינו".
המושגים הללו הם חלק מאחת הסוגיות החמות כיום בזירה הבינלאומית ובפוליטיקה של זהויות, שעוסקת בנושאי קרקעות וזכויות של עמים ילידים (Indigenous Peoples). באוסטרליה, בקנדה, בארצות הברית, בארצות הנורדיות, בדרום אפריקה, ואפילו בהודו נערמים בעשרים השנים האחרונות תקדימים משפטיים, הצהרות פומביות והסכמי מסירת קרקעות ומשאבי טבע לעמים ילידים, שמרימים את ראשיהם בחסות ארגונים בינלאומיים וזוכים לפיצוי עבור פרקים בהיסטוריה של העידן הקולוניאליסטי והפוסט-קולוניאליסטי, שבמערב מתאמצים כל-כך להדחיק (ראו הרחבות במסגרות).
"תפיסת העולם האינדיאנית הכי בסיסית היא שהאדמה לא שלנו", מבהירה ד"ר מיכל סגל-ארנולד, שחיה במשך שנה, ב-1997, בשמורה שנמצאת במדינת מינסוטה, שם חיים בני שבט הסו, ושעסקה במשך כעשור באקדמיה בעולמם של האינדיאנים. "ואם האדמה לא שלנו, אז איך אפשר בכלל לקחת בעלות על קרקע? זה דבר שהוא בלתי אפשרי. יש בדיחה שאומרת ששני אנשים שרבים על אדמה זה כמו שני פשפשים שרבים של מי הכלב. ככה גם האינדיאנים מרגישים. ברכת השלום הבסיסית האינדיאנית היא שכולנו מחוברים זה לזה, ומחוברים לאדמה, לאבנים, לכוכבים, לים ולהר".
הנמשל בדוגמה האינדיאנית הוא הקונפליקט הבלתי נמנע והבלתי פתיר בין חוקי המנהג (בארצות הברית זה האינדיאני, במקרה של ישראל מדובר בבדואים) לבין החוק המקובל. ובמילים אחרות, האדמה אינה יכולה להסביר לכובש הלבן למה חשוב לרקוד לשמש במשך ארבעה ימים ברציפות או ללמד אינדיאני מבוא למשפט וחוקה; בשביל זה צריך גשר, וגשר זה תמיד מעל האדמה.
ב-2007 נבנה גשר שכזה, אז הכריז האו"ם על הצהרה בדבר זכויות עמים ילידים, ופורום העמים הילידים החל משתרש כפורום שמספק במה לתביעת זכויות של מיעוטים על אדמותיהם. להצבעה ההיא באו"ם ישראל לא הופיעה, מה שלא מנע ממנה לעבור ברוב של 143 מול ארבע מתנגדות ו-11 נמנעות. לפורום העמים הילידים, לעומת זאת, עולות ובאות משלחות של ארגונים ישראליים, המייצגים את הבדואים, שמנסים לכונן את מעמדם כעם יליד, אם לא בישראל - אז בזירה הבינלאומית.
"הזדמנות לתיקון המעוות"
הגדרת העמים הילידים, על-פי האו"ם, כוללת כמה מאפיינים עיקריים: היסטוריה של שלטון עצמי לפני הכפפה למשטר הנוכחי, הגדרה עצמית נמשכת כקבוצה ילידית, שאיפה לשמירה על זהות ייחודית, קשר רציף וממושך של הקבוצה לטריטוריה, היסטוריה של קיפוח ושל נישול מול המדינה המודרנית, והכרה בינלאומית בקבוצה.
בישראל, יותר מבמדינות אחרות ועתירות בקרקעות, שאלת הילידות היא סוגיה רגישה ומורכבת מאין כמוה, שהמשמעויות הקיומיות שלה ברורות. הבדואים חיו כאן עוד לפני קום המדינה, על כך אין מחלוקת, הם טוענים לבעלות מסורתית על הקרקע, מתנגדים לטענות שלפיהן הם עם נווד ללא אדמה, ומקפידים לשאול בהתרסה איך זה שאם הם אינם הבעלים של הקרקע, היא נקנתה מהם במהלך ההיסטוריה על-ידי הציונים?
הטענות הבולטות שגורסות כי הבדואים אינם עם ילידי הן שהבדואים דורשים בעלות משפחתית פרטית בקרקע, לעומת עמים ילידים התובעים בדרך כלל בעלות קולקטיבית. טענה נוספת היא שהבדואים החיים במדינות שכנות לישראל אינם מעלים תביעה למעמד ילידי.
במבט החוצה אל מה שמתרחש מעבר לים בנושא זכויותיהם של העמים הילידים, מסתמן כי השתלשלות העניינים ההיסטורית חוזרת על עצמה בתבנית די קבועה: מגיע האדם הלבן אל היבשת הרחוקה, ומיד מכריז עליה כעל טרה נוליוס (Terra Nullius), ארץ ריקה מאדם, ומתחיל לבסס את מעמדו כשולט ולמתוח מסילות רכבת ממזרח למערב, ומצפון לדרום. הילידים מנושלים בבת אחת מהקרקעות, נדחקים למלכודת תרבותית ומתהווים בעת המודרנית כחברות מיעוטים מוחלשות, כשעוני, אבטלה ואלימות הם גורלם. בארץ הייתה זאת דוקטרינת "הנגב המת".
עוד עולה מבחינת ההתפתחויות האחרונות מעבר לים כי בסופו של יום, מדובר בשרשרת פשרות והכרה בזכות המסורתית על הקרקעות, שנשענת על מסגרת מושגית שמקובלת כיום בעולם, והיא צדק מעברי (Transitional Justice), שמנחה את קובעי המדיניות.
"הצדק המעברי מאגד סדרה של תקנות, חקיקות, פרקטיקות וכיווני מדיניות אשר נועדו לפצות אוכלוסיות, בדרך כלל מיעוטים מוחלשים, שנפגעו בשלב של מעבר בין משטרים", מסביר פרופ' אורן יפתחאל מאוניברסיטת בן-גוריון, שספרו Indigenous (In)Justice, שעוסק בזכויות הילידיות של הבדואים, יצא לאור בינואר האחרון (בהוצאת הרווארד). "מעבר זה נישל אותן בדרך כלל ממערכות הצדק, מהחלוקה החומרית ומהייצוג הפוליטי שהסדירו את חייהן לפני התמוטטות המשטר הקודם. מסגרת זו מבקשת לשקם את הקהילה במסגרת המשטר החדש, תוך תיקון העוול שנגרם לה, אך ללא פגיעה באוכלוסיות החדשות שהגיעו בתום לב לאזורי המיעוטים". על-פי יפתחאל, גישת הצדק המעברי יכולה להתאים גם לפתרון הסוגיה המקומית, ואחד האתגרים הוא לפעול לאור קו מנחה שלפיו אין מתקנים עוול ביצירת עוול אחר; לא מגרשים אוכלוסייה משטחה כדי להעניק אותה לאחרת שתובעת ילידות, ולהפך.
במאמר משותף לפרופ' יפתחאל ולד"ר בתיה רודד, שיפורסם בקיץ בכתב העת "מרחב ציבורי", כותבים השניים כי "המאבק על ההכרה במעמד הילידי ובזכויות הנגזרות ממנו לכינון אזרחות משמעותית לבדואים יאפיין מן הסתם את העשורים הבאים בנגב. אנו מציעים להשתמש בשיח הילידי לא כשדה התנגחות בין הצדדים, אלא כהזדמנות לתיקון המעוות". אפשר להצטרף להמלצה זו.
ארבע נשים
מחאת העמים הראשונים בקנדה
ב-1999 נסע ד"ר זאב זיוון, גיאוגרף היסטורי מאוניברסיטת בן-גוריון, לביקור חוזר בקנדה. שנתיים לפני כן שהה שם במשך שבועות מספר במסגרת מלגה של האגודה ללימודים קנדיים, שהביאה אותו לחקור ולגלות את עולמם של האינואיטים (האסקימוסים) בצפון המדינה. הוא חזר לשם לרגל ציון דרך היסטורי שהתרחש לקראת סוף המילניום. אז ממשלת קנדה העניקה אוטונומיה לאוכלוסיית האינואיטים, המונה עשרות אלפי ילידים, והוכרזה טריטוריה חדשה בשם נונווואט. "הגעתי לכפר דייגים שגרים בו 5,000 איש, בקושי שכונה אחת ברהט. באותה שנה החליף הכפר את שמו מהשם שניתן לו על-שם מגלה ארצות אירופי, לשם המקורי שלו, איקלוויט. כפר הדייגים הקטן הפך בן יום לבירה של טריטוריה ענקית, ומדי שנה משקיעה בו ממשלת קנדה 700 מיליון דולרים קנדיים".
כמה עשרות שנים קודם לכן, בשנות ה-70, הופיעו לראשונה מנהיגים אינואיטים שהחלו לקרוא לכיבוד האינואיטים, מסורותיהם ואדמותיהם. בשנות ה-80 התבסס, ובהמשך גם תוך נתינת תוקף חוקי, המושג "האומות הראשונות" או "העמים הילידים" בקנדה, שמהווה סל לאינדיאנים, לאינואיטים ולבני תערובת המהווים כיום כ-5% מהאוכלוסייה. הטריטוריה הועברה לאינואיטים לאחר שאושר חוק הסכם תביעת הבעלות על נונוואט, שמשמעות שמה בשפת האינואיטים היא "אדמתנו".
מאז נתפסת קנדה כמתקדמת בפתרון סוגיית הקרקעות של העמים הילידים, לצד ניו זילנד. רק השנה החליט בית המשפט הקנדי שבין המוגדרים כילידים ייכללו גם 600 אלף אינדיאנים. אולם, גם המאמץ הזה אינו מספק את העמים הילידים, שיוצאים בימים אלה בזעם לרחובות וכובשים את הרשתות החברתיות ואת השיח בדימויים שאינם משאירים מקום לספק: 14 שנים לאחר שקיבלו טריטוריה ותוקף חוקי לזכויותיהם, הילידים לא סיימו לתבוע את זכויותיהם.
תנועת המחאה, ששמה Idle No More ומשמעותה היא "לא עוד נרפים", הוקמה על-ידי ארבע נשים ילידיות מפרובינציית ססקצ'ואן, שהבינו שחוק תמים לכאורה, שעבר בנובמבר 2012 בפרלמנט ושמטרתו הגדלת יצוא הנפט הקנדי לאסיה, יבוא על חשבון נתיבי התחבורה והדיג המשמשים את הילידים. ארבע הנשים הצליחו לסחוף אחריהן את קהילת העמים הילידים, שמקיימים זה חודשיים אירועי מחאה שוטפים, הכוללים נגינה, שירה, ריקודים המוניים וחסימות כבישים ופסי רכבת. החודש מתוכנן אף אירוע מחאה בן יומיים, שבו יועברו הרצאות בנושא זכויות העמים הראשונים.
את ד"ר זיוון זה לא מפתיע: "אין קפיצות דרך. גם כשהוקמה נונוואט הביאו קנדים שיבנו להם את הפרלמנט וילמדו אותם בבתי הספר, אבל הדילמה המרכזית שרואים בקנדה, וגם אצלנו בשכונה, היא במפגש בין המסורת למודרנה. זה מפגש שהמפגעים שלו הם אין-סוף מובטלים, שכרות, התאבדויות ופגיעות בילדים ובמשפחה. כל מה שיכול להיות רע, קורה בקהילת העמים הראשונים בקנדה. למרות האמצעים והכסף שמשקיעים הקנדים בפתרון לבעיה האקוטית הזאת - הדרך עוד ארוכה".
בין צמיחה לסביבה הישרדות הילידים בברזיל
עוד ב-1850 נחקק בברזיל החוק הראשון המגן על אדמות האינדיאנים הילידים, ונוסדו שמורות שסיפקו הגנה מסוימת לזכויות הילידיות. אולם רק למעלה ממאה שנה לאחר מכן, החוקה הדמוקרטית מ-1988, שצמחה בעקבות לחץ בינלאומי, היא שהיוותה שינוי מחשבתי ועיגנה את הזכויות להגדרה עצמית, לשימור השפה והתרבות, וזכות למשאבים בטריטוריות הילידיות, בכפוף לבעלות עליונה של המדינה.
הילידים בברזיל מהווים כיום חצי אחוז מהאוכלוסייה, וחולשים על שטח של 12% מהמדינה. מחציתם יושבים באגן האמזונס ומחציתם בדרום המדינה. "מבחינת חקיקה וחוקה, ברזיל הלכה מאוד רחוק בכל הקשור לזכויות ילידיות", אומרת ד"ר בתיה רודד. "אבל מבחינת היכולת ליישם אותן בשטח היא נתונה בין שני כוחות גלובליים חזקים. כוח אחד הוא הצמיחה הכלכלית שאומרת שיש לנצל את המשאבים ואת היער ואת מקום מושבם של העמים הילידים; והכוח השני הוא תהליך הגלובליזציה בצד הסביבתי של אמנסטי והגופים הירוקים בעולם, שיוצאים להגן על העמים הילידים במסגרת ההגנה על הסביבה. אלה שני הכוחות, והכוח החזק יותר הוא הכוח הכלכלי".
דוגמאות יש לכאן ולכאן. ב-1996, למשל, הוציא הנשיא דאז, פרננדו קרדוסו, צו שאפשר תביעת בעלות בקרקעות השייכות לילידים והוביל להעברת חלק מאדמות האינדיאנים לשימושים אחרים. הצו עורר גל מחאה עולמי, אך ממשלת ברזיל טענה להתערבות בענייניה הפנימיים. ב-2009, מצד שני, נרשם ציון דרך היסטורי להכרה בזכויות ילידיות בקרקע בברזיל, עם החלטת בית הדין הגבוה לגבי התיחום של שמורת רפוזה סרה דה סול ברוריימה, וכן הענקת הזכות לסחר בפחם באדמותיו של שבט Surui.
"זה תקדים של זכויות אדם שיכול להוות דוגמה לא רק בברזיל, אלא באמריקה הלטינית כולה", מסכמת רודד. "במקרה הזה הילידים הצליחו לנצח".
הפסיקה ששינתה
התיקון של האבוריג'ינים באוסטרליה
אדי קוויקי מאבו לא נשאר בחיים כדי לשמוע את פסק הדין שניתן ב-1992 בתביעה שהגיש לבעלות על אדמותיו נגד מדינת קווינסלנד שבאוסטרליה. הוא גם לא זכה לשמוע את ראש ממשלת אוסטרליה מתנצל בשנת 1999 פומבית בפני העם האבוריג'יני על הפרת זכויות אדם בוטה שננקטה נגדם לאורך ההיסטוריה, מאז דרך רב החובל קוק על היבשה הפראית בשנת 1770. מאבו לא יודע שמשנת 1998 מציינת אוסטרליה את יום ההתנצלות השנתי, והוא לא זכה לצפות בסרט הטלוויזיה שהופק על חייו בשנה שעברה.
מאבו היה רומנטיקן ועקשן, וגם קצת חוצפן; כזה שהשיג את האישה שהתאהב בה ממבט ראשון, כזה שהצליח להשמיע את קולו באיגודים המקצועיים של עובדי מסילת הרכבת שבה עבד, כזה שנשאר לשבת בבר מקומי עד שיגישו לו בירה קרה אף שאסור היה לשרת את האבוריג'ינים באותה תקופה, כזה שביום שבו אביו מת הוא יצא להילחם על שורשיו.
רק בשנות ה-60 של המאה שעברה, האבוריג'ינים, המהווים 2.7% מאוכלוסיית היבשת, נמנו במפקד האוכלוסין, ורק בשנת 1967 הם קיבלו אזרחות מלאה. עד אז נתפסו האבוריג'ינים כנחותים, ומדיניות נישול קרקעות עקבית, שהתחלפה בניסיון הטמעה בחברה הלבנה - שכונה לימים "הדור הגנוב", על-שם הילדים שנלקחו ממשפחותיהם ללא הסכמה וגדלו במוסדות לבנים - היו מנת חלקם.
פסיקת מאבו שינתה תפיסה משפטית בת 150 שנה כשפסקה זכויות על האדמה לילידי אוסטרליה ועיגנה בחוק את תוקף הבעלות המסורתית על הקרקע, גם ללא מסמכי בעלות כתובים; שכן המכשול המשפטי המשותף לעמים ילידים במאבק על קרקעותיהם הוא המפגש בין החוק המנהגי, שכלל לא פעם הסכמים בעל-פה או הסכמי בעלות מסורתיים, אל מול החוק המקובל. "פסיקת מאבו הפכה לתקדים עולמי, אבל למרות השיפור החוקי, התרבות האבוריג'ינית נהרסה וקשה מאוד לשקם אותה", מסביר פרופ' אורן יפתחאל, שהתגורר באוסטרליה וחקר את הנושא. לדבריו, כיום החברה האבוריג'ינית סובלת מאלימות קשה ומאלכוהוליזם כרוני ומתקשה לבנות את עתידה. "מאבו אמנם הצליח להוכיח בעלות על הקרקע של תשעה דורות לאחור, והפסיקה התקבלה בעניין עצום בכל העולם, אבל אני זוכר שהייתה מתקפה אדירה של הימין, והמתנגדים לפסיקה פרסמו מפות של אוסטרליה בעיתונים ועשו עיגולים לבנים בתוך שחור ואמרו ש'זה מה שיישאר לנו'".
חשיפה לצפון
זכויות הסאמים בלפלנד
באביב הקרוב צפויה להגיע לאוניברסיטה העברית משלחת של סאמים (המכונים גם לאפים) מחבל הארץ לפלנד, שנפרס על צפונן של ארבע מדינות (נורבגיה, שבדיה, פינלנד ורוסיה). זה יהיה הביקור השני שלהם בישראל, לאחר שבפברואר אשתקד הגיעה משלחת קטנה לבושה בגדים מסורתיים צבעוניים ומוקפדים. את זמני הגעת הביקור הם מתאימים לעונות השנה, שכן רבים מהם מתפרנסים מהאדמה.
הסאמים הם מיעוט שחי בלפלנד שעל החוג הארקטי. "בכל האזורים שרואים בהם רק כלבים ומזחלות שלג, בקור אימים", מספרת גלי הומינר מבית הספר לתלמידי חו"ל באוניברסיטה העברית, שקיבלה את פניהם, "הם עברו דיכוי ארוך שנים על-ידי העמים שבקרבם הם חיים ברמה כזאת שאסור היה להם לדבר בשפתם, והם נאלצו לדבר בסתר, מה שהוביל לכך שרבים פשוט ויתרו על השפה והיא כמעט ונעלמה".
בשנות ה-90 חל מפנה. קהילת הסאמים, שמונה בסך-הכול כמאה אלף בני אדם, שאפה תמיד ללאומיות, ולאורך ההיסטוריה תפסה עצמה כאומה שנושלה מאדמותיה. בשנות ה-90 הכירו שלטונות נורבגיה ושבדיה בתושבים הסאמים כעם יליד ולא כמיעוט, בהתאם למגמה הבינלאומית, ואלה זכו לממש את לאומיותם. כיום, לסאמים יש דגל, מועצה שמייצגת אותם, וחג לאומי שנחגג ב-6 בפברואר מדי שנה. כחלק משינוי המגמה במעמדם החלה הקהילה הסאמית להרים את ראשה ולבקש להחיות את שפתה המסורתית שלה כ-120 דיאלקטים. רק הזקנים בקהילה יודעים את מבנה השפה, והחשש הוא שכשיעזבו את העולם השפה תיכחד, סכנה שמרחפת מעל שפות מיעוטים רבות בעולם.
"לשם כך הם פנו לעמים שעשו את זה כבר", מספרת הומינר. "הם הלכו לוולשים ושאלו אם יוכלו לעזור להם, הלכו לקטלנים ושאלו אם יוכלו ללמוד מהם, אבל כולם אמרו להם לפנות לישראלים, שחידשו את שפתם אחרי אלפיים שנה. הם מצאו המון קווי דמיון בין החייאת השפה העברית והרצון שלהם להחיות את שפת הסאמי. הם גם מצאו קווי דמיון בהקשר של המיעוט, של עם נרדף, ולכן מרגישים הזדהות חזקה עם העם היהודי".
האדם הלבן התעלם
שמורות האינדיאנים בארצות הברית
רצתה ההיסטוריה והכרזת העצמאות שכוננה את ארצות הברית ב-4 ביולי 1776 סימנה גם את קץ העצמאות והחירות של האינדיאנים שאכלסו את היבשת. "רואים את זה יפה בסרטים שמתארים את ההגירה לארצות הברית; איך האדם הלבן הסתכל על המקום כריק ולקח לעצמו את האדמה כי אין שם אף אחד", אומרת ד"ר מיכל סגל-ארנולד.
מעט אפשרויות עמדו בפני האינדיאנים באותם ימים; אלה שלא מתו ממחלות קשות נאלצו לחתום על הסכמים עם הלבנים אף שלא ידעו קרוא וכתוב, וכך נולדו השמורות האינדיאניות: "במאה ה-19 הגיעו האמריקאים אל האינדיאנים, שאליהם היו יוצאים הצעירים בשבט ומעשנים איתם מקטרת שלום. האמריקאים הסבירו להם שהם רוצים לעשות עסקים ולקנות את האדמה, ובתמורה ייתנו להם שמורות שבהן יחיו. הם כאילו מכרו את האדמה, ומצד שני הממשל האמריקאי נתן להם אדמה, והם חתמו על זה בחתימת אצבע".
בתוך המכשול הזה חיו האינדיאנים באין ברירה עד סוף שנות ה-60 של המאה העשרים, אז פרצה התנועה האינדיאנית המיליטנטית (AIM) בברקלי, תחנת המוצא של תנועות מחאה רבות. AIM יצאה לתבוע את זכויותיהם של האינדיאנים במסע מחאה שכונה "שביל ההבטחות הבלתי מקוימות". ההישג המשמעותי של התנועה נרשם ב-1978, אז בוטל האיסור על קיום טקסים אינדיאניים, דוגמת הריקודים המסורתיים.
ומה לגבי הבעלות על האדמות? זכויות האינדיאנים באדמות הוגדרו לראשונה בחוק ב-1823, אז כונתה זכותם כזכות קדומה, אך סייגה את בעלותם על הקרקע ולא היוותה קניין שניתן לפצות בגינו. מאז ועד 1946 עמדו הדברים על רקע זכות זאת, ולא התאפשר לאינדיאנים לתבוע פיצוי. בשנה זו נחקק חוק המאפשר תביעת פיצויים ומסיר את החסינות של הממשל הפדרלי מתביעות בעניין.
כיום מהווה הקהילה האינדיאנית בארצות הברית אחוז בודד מהאוכלוסייה, שמאכלס כ-257 שמורות המפוזרות על-פני 31 מדינות. על אף תפיסת העולם הבסיסית, שקובעת כי לא ניתן להיות בעל אדמה, נאלצו האינדיאנים לשחק את המשחק. לשם כך, מספרת סגל-ארנולד, שולחים האינדיאנים את ילדיהם ללימודי משפטים, והם מכונים "לוחמים בתיקים" (Briefcase Warriors), וזאת על מנת להצליח בדרכים משפטיות להשיב את זכויותיהם על האדמות.
בסוף שנת 2010 נרשם הישג היסטורי משמעותי; הקונגרס אישר כי בעלי קרקעות אינדיאנים בארצות הברית, שהמתינו שנים ארוכות עד שיוכרעו תביעותיהם בגין אפליה ממשלתית, יקבלו 3.4 מיליארד דולרים. "זהו יום היסטורי במדינה האינדיאנית, כמו גם בהיסטוריה האמריקאית", אמרה באותו מעמד לואיז קובל, חברה בשבט בלקפיט והתובעת הראשית בתביעה האינדיאנית. "נעשה צעד כביר להסרת הכתם מהכבוד הלאומי שלנו וליצירת עתיד טוב יותר לאינדיאנים, בזמן שהממשלה שלנו מתחילה לעשות כמה תיקונים לשינוי אי-הצדק ההיסטורי העגום".
בית על העץ
יושבי היערות בהודו
ב-2007 עבר בפרלמנט בהודו "חוק ההכרה בזכויות היער", שעיגן לראשונה את זכותם של יושבי היערות לחיות בפארקים הלאומיים. מדובר ביותר מארבעים מיליון הודים עניים, שוכני היערות, שבמשך שנים הוזנחו על-ידי הממשלה. אחד מהם הוא דייה ראקה, שנולד בג'ונגלים של שמורת הטבע גיר שבמערב הודו, שהוא גם מקום מושבו של האריה האסייתי הנדיר, ויודע להתקיים רק מהמשאבים שהיער מספק לו, כמו אבותיו במשך דורות. עד ל-2007 דייה, כמו מיליונים משוכני היערות, לא היה יכול לומר שהיער הוא ביתו. במקום זאת, השלטונות התייחסו אליו כאל פושע, מאחר שלא הייתה לו זכות חוקית לחיות ביערות. תושבי היערות נאלצו להתמודד עם צווי פינוי של הממשלה ועם תקנות של הממונים על היערות שנועדו לעקור אותם.
החוק החדש, הנתפס כציון דרך בעיני הפעילים החברתיים במדינה, מתייחס לאלה שחיים ביער במשך שלושה דורות לפחות, ויאפשר להם להשתמש במוצרים שאינם עצים מסחריים, כמו במבוק, גזעים וקנים, וללקט דבש, אולם הוא אוסר עליהם לצוד בעלי חיים.