הדעה לפיה אלירן עטר נותן את עונת חייו מקבלת אסמכתא מספרית. 21 שערים כבר יש לעטר, שלושה יותר מעונת השיא שלו עד היום - 2010/11, בה כבש 18 פעמים, והסיר רשמית את "קללת החלוצים" המפורסמת של מכבי ת"א. מפחיד לחשוב שזה קורה כשעוד נותרו 12 מחזורים לסוף העונה: עם קצת מזל, עטר יוכל לשבור את שיא הליגה בן 58 השנים של ניסים אלמליח (30 גולים בעונה אחת בבית"ר ת"א).
רק שהעניין עם עטר לא נוגע רק לכמות השערים שהוא כובש, אלא איך הוא כובש אותם. תזכורת: זה אותו עטר שהתחיל את הקריירה כ"וואן טריק פוני", שחקן שמלבד קבלת כדור באגף שמאל וחיתוך למרכז עם רגל ימין - אין לו יותר מה להציע. עטר הנוכחי כובש בשתי הרגליים. הוא משלב בין שערים וירטואוזים, לבין דחיקות מתוך רחבת החמש ויכולת לעמוד במקום הנכון (בסגנון של חלוצי רחבה גדולים כמו אלון מזרחי ורונן חרזי). עטר נהפך למפלצת כדורגל: מצד אחד חלוץ 11 עם כישורי דריבל מרשימים, מצד שני יכולת מיקום של חלוץ 9 קלאסי.
נשאלת השאלה, לאן ייקח עטר את הקריירה שלו מכאן? האם יבחר להמשיך את גרף ההתפתחות שלו בליגה בכירה יותר באירופה? לא שעם הרקורד שלו תהיה לו בעיה קשה מדי לקבל הצעות (52 שערים ב-87 הופעות במכבי ת"א): שחקנים גרועים בהרבה ממנו כבר המריאו מליגת העל.
אבל האם בכלל כדאי לעטר לעשות את הצעד הזה? בגיל 26, לא ילד במונחי כדורגל, ברור שלמנצ'סטר יונייטד או ברצלונה הוא כבר לא יגיע. והחלוצים הישראלים שיצאו לליגות הבכירות באמת בחו"ל בשנים האחרונות, הם לא ממש סיפור הצלחה: שכטר מרותק באינפוזיה לספסל באנגליה, חמד לא יציב בספרד, ורק בן בסט הוא דוגמא בודדת לאחד שמצליח בצרפת. גם בליגה השנייה בגרמניה תוצרת החוד הכחול-לבן אינה מקיימת את ההבטחה (בן שהר).
האופציה של עטר ללהטט בליגה הבלגית כמובן מוחשית, אבל האם עטר מעדיף מאבקים על ההרכב ואפרוריות בסטייל של ארבייטמן, רועי דיין וברק בדש, בזמן שמכבי ת"א מסתמנת כמקום היחיד שיוכל להעניק לו את חוויית ליגת האלופות בשנים הקרובות? והפרויקט המרשים והסופר מקצועי של מיטש גולדהאר, הוא לא הפך את מכבי למועדון מספיק גדול על מנת לפרוח ולהמריא דווקא בו לגבהים? עטר יודע שמכבי, מועדון שהתקציב שלו בעונת צ'מפיונס עשוי להגיע ל-30 מיליון אירו, יכול להיות מקום עבודה מאד מכובד עבורו גם במונחים אירופיים.
הדילמה של עטר היא לא רק שלו, אלא של שחקנים רבים במכבי ת"א. אחרי זכייה באליפות ומבט לכיוון ליגת האלופות (או במקרה הפחות נוצץ "רק" שלב בתים בליגה האירופית), עם הכסף שגולדהאר עוד עשוי להמשיך ולהזרים בזכות הרוח הגבית של 2012/13, לא בטוח שמכבי ת"א תהיה מקום עבודה פחות טוב ממה שאפשר יהיה להשיג בקבוצות דרג שני-שלישי באירופה.
אין תשובה מוחלטת לדילמות האלו. בסוף זה גם עניין של בחירה אישית: האם עטר מעדיף להיות ראש לשועלי ישראל או זנב לאריות אירופה. כך או כך, לעטר ולסוכנו אבי נמני יהיה הרבה על מה לחשוב במהלך קיץ 2013.
***
החישובים מאחורי האליפות ברורים מאוד כרגע. הסיכויים הם כמובן נגד מכבי חיפה. למכבי ת"א יש כרגע 76.3% הצלחה בליגה, קצב שאם תשמור עליו היא תסיים את העונה עם 80 נקודות, פער בלתי מחיק מתמטית. את הסנסציה שלה חיפה יכולה לבסס על שני תרחישים אופוריים: א. המשחקים בפלייאוף מטבעם קשים יותר, במה שעשוי להוריד את קצב צבירת הנקודות של מכבי ת"א; ב. האפשרות לנצח את מכבי ת"א בשני מפגשים ישירים יכולה לייצר שובר שוויון.
קלוש? כן.
***
כמובן שזה יהיה מגוחך להפוך את פרדי דוד למאמן העונה אחרי ניצחון אחד שהשיג, שגם הוא הגיע תודות לשי נדיב לחג של השופט. ובכל זאת, מי שעוקב אחרי הפועל ת"א העונה יכול היה בקלות להבחין שהאיש החדש על הקווים עשה משהו בחמשת האימונים שהעביר בוולפסון.
בב"ש, הפועל ת"א עברה ל-4-4-2. כשיש לך חלוצים ברמתם של עומר דמארי וטוטו תמוז, לא נכון לתקוע אחד מהם על הקו ולהכריח אותו לבזבז אנרגיות ברדיפה אחרי המגן שלו. זה בדיוק מה שעשה השנה יוסי אבוקסיס עם דמארי בלא מעט הזדמנויות, במסגרת ההתעקשות על ה-4-5-1, שגרם להתקפה המפחידה (על הנייר) של הפועל לאבד את כל כוח ההרתעה שלה. מעבר לכך, הפועל, אחרי עונה שלמה של מפגני התבטלות, הראתה בבאר שבע ניצנים של קבוצה דומיננטית: קבוצה בה שחקני הקישור (אלמוג כהן ואריק דג'מבה-דג'מבה) לא חיכו מאחורה באופן פאסיבי, ועלו באקראיות לבצע לחץ על מחזיקי הכדור של היריב; קבוצה שבה קו ההגנה משחק גבוה, ולא ממתין עמוק בשליש המגרש האחרון, במתודה שמזמינה עלייך לחץ. בהפועל בנו במשך כל העונה הזאת על התקפות מתפרצות, שזו שיטת משחק קלאסית של קבוצות תחתית, ורק הכישרון הצליח לשמור אותם עד עכשיו בפלייאוף העליון.
גם את המשחק בב"ש, למרות השיפור הניכר, לא יקרינו בדוגמאות בקורס מאמנים. כמות הליקויים המקצועיים הגדולה של הפועל עדיין זועקת לשמיים. אבל לפחות יכולים לסמן בהפועל וי על בלימת הצניחה החופשית שנרשמה בימיו האחרונים של אבוקסיס, וגם זה סוג של הישג.