למי שחשב שכסף קונה הכל, בא המשחק השבוע בסיטי אוף מנצ'סטר וסידר מחדש את הקופסה. החזיר אותו לעולם הישן והטוב. שתי הקבוצות הבזבזניות ביותר באנגליה התמודדו ביניהן 11 מחזורים לסיום העונה, בקרב שהמנצחת בו (מנצ'סטר סיטי) הצליחה בסך הכל לצמצם את הפער מהמקום הראשון ל-12 נקודות.
אוהדי סיטי אמנם שרו שירי הלל למאמן האיטלקי מאנצ'יני, אבל למעט ג'ו הארט, שוערה של סיטי ושל נבחרת אנגליה, לא נראו כמעט מחזות שמחה. לא אופייני לסיום משחק מול יריבה ישירה בצמרת, משחק שאולי לא יעזור לסיטי להגן על תואר האליפות שלה מהעונה הקודמת, אבל קירב אותה מאוד להבטחת מקומה בליגת האלופות בעונה הבאה.
הסיבה לאיפוק שהפגינו שחקני האלופה האנגלית נעוצה בכך שחלק גדול מהם, נוסף על מאמנם, לא יהיו כנראה בסיטי בעונה הבאה. הסיבה היא אכזבת הבעלים: רחשים של אי שביעות רצון מצדם, נשמעו עוד במהלך העונה הקודמת, אבל עד לחודש דצמבר השנה, סיטי לפחות הציגה קו של התקדמות - גם אם התקדמות מתונה מדי לדעת הבעלים: לפני שנתיים - גביע ומקום בצ'מפיונס ליג. לפני שנה - אליפות. כדי שההתקדמות של סיטי העונה אמורה היתה, לפחות על-פי דעת בעלי הנפט, המאה והדעה, להגן על תואר האליפות או להגיע לשלבים המאוחרים מאוד של הצ'מפיונס ליג. שתי המשימות התפיידו עוד לפני שנכנסנו לשליש האחרון של העונה.
***
גם בצ'לסי חזרו מהר מאוד למציאות. הבזבוזים של רומן אברמוביץ' הצליחו לייצר סטיית תקן בעונה שעברה עם זכייה מרהיבה בצ'מפיונס ליג. אבל השנה זו שוב צ'לסי החיה תחת חרבו ומצב רוחו של הבוס הנרגן. העיסוק בקבוצה חזר להיות תמונת ההיכר שלה: עוד כמה זמן ישרוד רפא בניטז בתפקידו? קשה לדעת. האופטימיים סבורים שעד סוף העונה (הרי מה הטעם לפטרו כאשר המשימה האחרונה שנותרה לצ'לסי העונה היא הגביע האנגלי). אפילו פרשני הספורט באנגליה כבר הפסיקו לנסות ולהיכנס לראשו של האוליגרך: מאמנים מהשורה הראשונה בעולם כמו מוריניו, סקולארי ואנצ'לוטי, פוטרו על ידו למרות שהצליחו (לפחות מוריניו ואנצ'לוטי) לזכות באליפות, די מתאו פוטר למרות שהצליח להביא לבוס את התואר הנחשק באירופה אחרי שגבר בדרך על ברצלונה הגדולה ועל באיירן מינכן החזקה שאירחה את הגמר במגרשה. לך תבין.
***
בחזרה לקבוצה התכולה ממנצ'סטר. ייאמר מיד, הבעלים של סיטי אינם גחמנים כמו אברמוביץ'. הם משקיעים במחלקת הנוער, בסקאוטינג, בעזרי אימון כמו מחקר, סטטיסטיקה ועוד יותר מכל קבוצה אחרת באנגליה. אנשי מקצוע הובאו במיוחד מברצלונה כדי לנסות לבנות מודל טיקי-טאקה נוסח צפון מערב אנגליה. ובכל זאת, נדמה שמשהו מהחמיצות שהפגינו כלפי הישגי הקבוצה שלהם העונה, חלחל בכל זאת אל כר הדשא.
אין ספק שהדחה זו השנה השנייה ברציפות מליגת האלופות כבר בשלב הבתים היא כישלון מסוים, אבל בעלים תומך היה מביא בוודאי בחשבון את העובדה שסיטי קיבלה שנה שנייה ברציפות את ההגרלה הקשה ביותר שיכלה לקבל. גם חוסר הניסיון שלה במפעל הרג אותה: בכדורגל המודרני כסף יכול לקנות כמעט הכל, הוא רק לא יכול לקנות את הניסיון שטבוע כבר בד.נ.א האירופי של מועדונים שחיים את אירופה מדי שנה. הרחשים לפיהם מאנצ'יני בדרך החוצה, הגישושים אצל פפ גווארדיולה (שחתם לבסוף במינכן), השיחות ה"לא רשמיות" עם מוריניו ועוד, לא נסתרו מעיני השחקנים. ערעור מעמד המאמן הוא בעייתי בכל מסגרת ספורטיבית.
בקבוצת הכוכבים של הסיטי הוא אסון של ממש: לא במקרה העז באלוטלי (שהיה נדמה שכבר חזר למוטב) להעז את פניו מול המנג'ר, לא במקרה היה זה מאנצ'יני - לרוב טיפוס קר ומחושב שהתפרץ בחזרה ובאגרסיביות כלפי הכוכב שלו שנשלח בחזרה לאיטליה.
ויש גם את האוהדים שביציעים. לשתי הקבוצות נוספו בשנים האחרונות אוהדים מהסוג שהאנגלים אוהבים לכנות בשם "ציידי התהילה" ("גלורי האנטרס"), אבל שתיהן נשענות מסורתית על גרעין קשה ונאמן של אוהדים מהסוג האנגלי הישן, כאלה שלעולם לא יפנו עורף לקבוצתם, גם כאשר היא בתקופה רעה. החמיצות שמשדרים הבעלים של שתי הקבוצות, היא כמעט בלתי נסבלת בקרב הגרעין הקשה של האוהדים. אמנם סביר להניח שבלעדי אברמוביץ', אוהדי צ'לסי היו רואים את גביע האלופות רק בטלוויזיה, ואילו אוהדי סיטי היו יכולים לפנטז רק על ניצחון מקרי בדרבי - ולא על נטילת תואר האליפות מידי היריבה העירונית שלהם. ובכל זאת, הפתיל הקצר של בעלי הממון מתחיל לעלות להם על העצבים: רק כך אפשר לפרש את שירי התמיכה במאנצ'יני שנשמעו השבוע ביציעי "סיטי אוף מנצ'סטר".