מימן לא יפשוט רגל כל-כך מהרהתראת פשיטת הרגל שהוציא בית המשפט לאיש העסקים יוסי מימן זכתה לכותרות שמנות, אך מן הראוי לשים אותה בפרופורציות הנכונות. ראשית, החוב שבגינו ניתנה ההתראה הוא כ-2 מיליון שקל, סכום זניח ביחס לחובות האדירים שצבר מימן בחזיתות אחרות, וקשה להאמין שדווקא הוא יכתיר אותו כפושט רגל - כזה שחשבון הבנק שלו מוגבל ואשר נדרש לגזור את כרטיס האשראי שלו.
שנית, למרות שמימן שרף בשנים האחרונות מאות מיליוני שקלים במיזמים עסקיים כושלים, הוא נמנע ככל הידוע מלקחת על עצמו חובות אישיים גדולים לבנקים בישראל. להיפך - בעוד שחברת אמפל שבשליטתו נתונה כיום בהליך של פשיטת רגל (בגין חוב של כ-900 מיליון שקל למחזיקי האג"ח), מימן עצמו ידע לחלץ מקופתה סכומי עתק של מאות מיליוני שקלים לאורך השנים, בשכר ובעסקאות בעלי עניין.
כל זה לא אומר כמובן שמצבו הכלכלי הפרטי של יוסי מימן שפיר. הוא הרי שרף מאות מיליוני שקלים בהרפתקת התקשורת בערוץ 10; מהצהרת הון שהגיש לאחרונה לביהמ"ש עולה כי היקף חובותיו לבנקים גדול משווי הנכסים; ובנוסף, הוא חייב לחברת אמפל כ-23 מיליון דולר - הלוואה שהועמדה לו לצורך השקעה בפרויקט אתנול בקולומביה. ועדיין, מכאן ועד הכרזתו כפושט רגל המרחק רב.
הרחק מעינו של הציבור
למעשה, אם מסתכלים על התמונה הגדולה יותר, קשה לראות כיצד במציאות שהשתרשה במקומותינו מוכרז יוסי מימן או כל טייקון מקומי אחר, כפושט רגל. זאת, למרות שעסקיהם של אותם טייקונים נקלעו לקשיים ואת חובות העתק שצברו הם כנראה כבר לעולם לא יחזירו.
ומדובר לא רק בהסדרי החוב של החברות הציבוריות, שמגלחים חלק ניכר מחסכונות הציבור, אלא גם בחובות פרטיים עצומים. השנים האחרונות לימדו אותנו שמעל חברות ההחזקה הממונפות, רובצת שכבת חוב נוספת, פרטית, של בעלי השליטה.
מדובר במיליארדי שקלים שהלוו הבנקים לאותם טייקונים לצורך רכישת מניות החברות שבשליטתם, שהביטחונות שהועמדו כנגדם - בדרך כלל המניות הנרכשות עצמן - אינם מכסים כיום חלק קטן מהחוב, בעקבות הקריסה בשווי החברות.
זאת ועוד, בשל הרעת עסקיהם של הטייקונים בשנים האחרונות ועצירת זרם הדיבידנדים, רבים מהם אינם מסוגלים לעמוד בתשלומי החוב השוטפים לבנקים, והם נזקקים להסדרי חוב פרטיים, הנסגרים הרחק מעינו של הציבור.
זהו המצב של מוטי זיסר, בעל השליטה באלביט הדמיה, שנדרש אשתקד להסדר חוב פרטי של כמיליארד שקל עם בנק הפועלים, וזה, סביר להניח, גם המצב במקרים של יוסף גרינפלד (קרדן), רוני אלרואי (קמן), אבי ורטהיים (אינספייר), בצלאל איגר (דוראה) ואחרים, שכל אחד מהם חייב לבנקים מאות ועשרות מיליוני שקלים.
דומה שהאמרה המפורסמת לפיה כשאדם חייב 100 אלף שקל לבנק הוא לא ישן בלילה, אבל כשהוא חייב לבנק 100 מיליון שקל מי שלא ישן הוא מנהל הבנק - מעולם לא הייתה נכונה יותר. מדובר בחובות פרטיים שהבנקים יודעים היטב כי לא יוכלו לגבות לעולם, ובדרך כלל הם כבר הכירו בהפסד בגינם בשנים קודמות.
אלא שבניגוד למחזיקי האג"ח הלוחמניים בחברות הציבוריות, המאיימים בפירוק ובתפיסת השליטה אם לא יוחזר להם החוב, בבנקים נוהגים אחרת.
שם נוטים להניח כי למעט מקרים חריגים (ראו העימות בין הפועלים לזיסר), השארתו של בעל השליטה בתמונה תתרום להחזר של חלק גדול יותר מהחוב מאשר במצב בו הוא יוכרז כפושט רגל.
