כמה דקות אחרי שהתחלנו את הפגישה שלנו בבית הקפה הסמוך לתיאטרון אנסמבל הרצליה, ממש לפני שנכנס לחזרות, שאלתי את גיל פרנק אם כבר מלאו לו 51. "לא", הוא אמר בקולו הנמוך, "אני בן 50 ובעצם אני מת", הוציא את הסלולרי שלו, והראה לי שבאחד האתרים כתוב שהוא נולד בשנת 2010 ונפטר בסוף אפריל 1962. מישהו אחר אולי היה מתקשר ומבקש לתקן, אולי אפילו כועס קצת, אבל הטעות הזאת מאוד משעשעת את פרנק, שעל-פי האתר הזה בכלל מת לפני שנולד, ומעידה על האופן שבו הוא מביט על העולם ועל הקריירה שלו: הוא לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. בניגוד לשחקנים אחרים, שמספרים איך המשחק בער בנשמתם מילדות, הוא אומר בכנות שבחר לשחק גם כדי להתגבר על הגמגום הקל שממנו סבל, ובעיקר כדי להרשים בנות. אולי זאת הסיבה לכך שכשיצא מסיר הלחץ של בית צבי, עלה על מטוס כדי להתאוורר בניו יורק, במקום לנגוס בכל תפקיד יבש כדי להתחיל לבנות את עצמו מיד, והלך לאיבוד בסשן של התהוללות מטורפת. גם כשחזר לארץ, במקום לשמוח כשהעבודות התחילו לזרום, הוא התייסר, והשעות על הבמה הפכו לסיוט בשבילו.
- זה לא נשמע מאוד הגיוני.
"הפער בין מה שהיה לי בראש לבין מה שהבאתי לבמה, בין הדמיון לפעולה, התיאוריה למעשה, חוסר היכולת שלי לגייס את הכלים שהיו לי כדי לייצר משהו שאהיה שלם איתו, הרג אותי. עבדתי כמלצר, חזרתי לשחק, לא מצאתי את עצמי. לא הבנתי שזה עניין של תהליך. כתבתי אז הרבה. אני כותב מגיל 18, ויש היפוך גדול בין הרכינה וההתכנסות של הכתיבה, לבין שקיפות הקומה וההחצנה של המשחק".
- אז למה לא הפכת את הכתיבה למקצוע?
"זה הלך בד בבד והזין זה את זה. היה רפרנס לשני הכיוונים, משהו כמו פן נשי וגברי. לא באמת רציתי לוותר על משהו".
- כמה זמן עבדת על הספר "רק שש שורות"?
"לקחו לי עשר שנים לכתוב אותו, עם הרבה הפסקות באמצע. תמיד כתבתי סיפורים קצרים, נתתי ספרים לבחורות, שרפתי חלק. זאת הייתה טירונות ארוכה, ואז מיכל מהקיבוץ המאוחד פנתה אליי ואמרה שהיא עובדת על ספר של שחקנים ושאלה אם יש לי משהו לתרום. לקחתי פרק ממשהו שעבדתי עליו בדיוק, הפכתי אותו לסיפור קצר ושלחתי לה. היא התקשרה וביקשה שאפגש עם עורך ההוצאה, כי הם מאוד אהבו את זה. אמרתי שאין בינתיים מה להיפגש, כי הספר לא גמור, אבל כשאסיים אותו אשלח. שלחתי והתחלנו לעבוד עליו".
- איך הייתה התחושה לראות אותו על המדפים?
"זה היה מוזר. לא הייתה ההתרגשות של העמידה על הבמה, אבל כשהודיעו לי שהולכים לפרסם אותו, מאוד-מאוד התרגשתי. כשסיימתי אותו כבר המשכתי לדבר הבא".
- למה אתה לא כותב מחזות?
"כי אני חולה על פרוזה. נגוע בזה. כשאני בא לבחון את תשוקת הכתיבה שלי, אני לא בכיוון של מחזאות. זה בדיוק כמו עם בימוי. כדי לביים אני חייב לשחק. אני חייב לשקוע בתוך הביצה כדי שזה יצא ממני".
- אתה לא מביים, ואתה עושה קולנוע וטלוויזיה רק כשמציעים לך משהו ספציפי. רק תיאטרון?
"כל מה שחוץ מתיאטרון נחשב בעיניי אתנחתה, חוץ מכתיבה, על אף שתמיד שמחתי לעשות גם דברים אחרים".
- אבל אי-אפשר לחיות ברווחה מתיאטרון.
"ובקולנוע כן? אני חי מזה כבר 25 שנים. אין לי שאיפות להיות מיליונר, מקסימום אני ממלא לפעמים לוטו. אין לי חלומות גדולים. אפרופו, עוד מעט אני מתחיל לעבוד על מקבת' לקאמרי. מישהי שאלה אותי מה זה מקבת' בשבילי, אז אמרתי, שאם היו מציעים לי סרט עם דה-נירו, שאני מעריץ, או לשחק את מקבת', אז מקבת'".
- זה לא משהו ששחקנים רבים יאמרו.
"יש תפקידים שרק התיאטרון יכול להציע, כאלה גדולים מהחיים. ב'צרים' בתיאטרון הרצליה, שבה אני משחק עכשיו, אני מגלם דמות יוצאת דופן כזאת, שחורגת מהשטנץ, וזה הקסם. התיאטרון אף פעם לא ייעלם".
- אתה פרילנסר מבחירה, לא נאמן למוסד אחד.
"אני נאמן למוסד התיאטרון. שחקן הולך אחרי תפקיד ולא בעקבות המבנים הציבוריים".
- לא תמיד.
"אף פעם לא רציתי לקבל כרטיס קבוע במקום אחד. אני רוצה להאמין שעושים משהו מרצון משותף ולא מהתחייבות. יצא שבשמונה השנים האחרונות הקאמרי הפך לבית, ותיאטרון הרצליה ועודד קוטלר שמנהל אותו, שמאפשר לי לעשות גיחות של שבע הצגות בחודש".
- ולקאמרי לא אכפת שאתה משחק בהרצליה?
"הקאמרי זה ארצות הברית והרצליה היא ישראל, ויש שיתוף פעולה. האינטרס של המעצמה הזאת, הקאמרי, שיהיו עוד תיאטראות בארץ - והם מאוד בעד - זה חוץ משיתופי פעולה כמו ב'הילכו שניים יחדיו' (לקריאת ביקורת גלובס על ההצגה, סרקו את הקוד המופיע משמאל) שבה שיחקתי".
- יצא לך ליזום בתיאטרון? לדחוף הצגות?
"אני מתחיל ליזום בתוך העבודה על המחזה. ניסיתי להעלות כבמאי עיבוד למחזה מסוים שרציתי, וראיתי שאין לי את האנרגיה כדי לדחוף את זה במערכת. אילו היו מציעים לי לביים, זה היה משהו אחר. לעומת זאת יש לי אנרגיה לכתוב למגירה במשך שלושים שנה, אבל כשאני מתחיל בחזרות אני מביא את כישרונות הבימוי שלי, עם התשוקה, עם הרצון; אני משתלט על המקום".
- שחקן שתלטן הוא לא תענוג גדול לבמאים.
"זה נובע ממני. אני בא עם רעיונות ועם תובנות ומוכן לתת כל מה שיש לי. תמיד יש את הבמאי ואני מאמין שהוא רוצה מאבק, ויכוח וחילופי דברים עם השחקן הראשי. קוטלר, שקטונתי מלקשור לו כתרים, הוא ליברל אמיתי שמצפה ששחקנים ייתנו מעצמם, נותן לנו ללבלב".
- לא כולם כאלה. מה דעתך על התמסחרות התיאטראות? זה בטח מפריע לך.
"העולם השתנה. כשיצאתי מבית צבי היה תיאטרון רפרטוארי ותיאטרון מסחרי - ידיעות אחרונות ובול - חלוקה ברורה בין הז'אנרים שהיטשטשה. לקאמרי יש ארבעה אולמות".
- שהם חייבים למלא, גם באמנות נמוכה.
"מה זה אמנות נמוכה? 'קזבלן'? אז מעלים שם את 'לילה לא שקט', כדי להביא כסף ולהעלות את מקבת' בקאמרי 3. אם הקאמרי היה רק מסחרי, אולי הייתי יכול למתוח עליו ביקורת, אבל עולות קלאסיקות שהופכות לשלאגרים כמו המלט".
- אתה משחק ב"המלט", ב"ריצ'רד השני", אבל גם בטלנובלות. איך זה מסתדר בדיוק?
"אני רוצה להיות עשיר ובריא והנה שברתי את הרגל, אז מה, אתאבד? צריך להוציא את המיטב. גם בקאמרי עשיתי דברים מסחריים. הציעו לי עבודה בטלנובלות וידעתי לאן אני הולך כדי להביא אוכל הביתה, ואין לי בעיה עם זה. אני אומר תודה. בן אדם לא כותב כל הזמן פואמות, לפעמים יוצא לו נאד".
- יש שחקנים שנמנעים במוצהר מטלנובלות.
"יש כאלה שאמרו ואחר כך עשו. תודה על כל טלנובלה שעשיתי והביאה לי פרנסה. זה עזר שכשבאתי לתפקיד קלאסי וביקשו להוריד קצת במחיר, ויכולתי להסכים".
- מה עם פרינג'?
"לא יצא לי לעשות. לפני שנה הציעו לי לעשות משהו בתמונע, עשו לי אודישן של שעתיים ובסוף זה לא יצא".
- אודישן, לך? איפה האגו?
"אין לו מקום. זה שטויות של עיתונאים. לטלנובלות אני לא אעשה אודישן. התמזל מזלי שתמיד הייתה לי עבודה. בהבימה, כשיעקב אגמון נכנס, שאלתי אותו אם הוא בונה עליי וכשאמר שאין לו דבר ספציפי, סיימנו את החוזה בינינו, ושבועיים אחרי זה באה הצעה מחיפה".
- אחרי שנים פרועות, נראה שהתברגנת.
"יש את עייפות ההוללות, ההתבגרות, ולמרות שיש לי רכב ממוצע ומשכנתה, אני לא בורגני. בורגני לא משקיע שלושים שנים בכתיבה בלי הבטחה שמשהו יתפרסם".