ביום ראשון הקרוב, נכתב במייל ששלחו לי השבוע, יתקיים בכפר סבא כנס "למניעת אלימות בספורט". בכנס ישתתפו פסיכולוגים, ספורטאים לשעבר, פוליטיקאים, עיתונאים. אחת ההרצאות, של העיתונאי נדב יעקבי, תעסוק בקשר בין ספורט ותקשורת. אין לי שמץ של מושג במה בדיוק ההרצאה תתמקד, אבל הכותרת שלה, "מלחמת העולמות", היא דוגמה מצוינת לבעיה שבדרך כלל לא מדברים עליה בספורט הישראלי: הרטוריקה האלימה של עיתונות הספורט.
***
האלימות של עיתונות הספורט בישראל, ובקונטקסט של החברה הישראלית זה לגמרי מובן, היא ברוב המקרים כבר לא באמת מודעת. יושב עורך באחד מאתרי האינטרנט הפופולריים בישראל, באמת לא חשוב איזה כי ההבדלים בשפה ו/או בגישה הם מזעריים, וכותב השבוע את הכותרת "טל בן חיים ממשיך לספוג השפלות באנגליה". למה: כי איזה בלוגר עלום באנגליה דירג אותו ראשון ברשימה (חסרת טעם בעצמה) של עשר ההחתמות הכי חסרות טעם בתולדות סנדרלנד, שבן חיים הושאל אליה לכמה חודשים לפני ארבע שנים.
אותו עורך, כמעט בוודאות בחור (לצערנו אין כמעט עורכות בעיתונות הספורט בישראל) בשנות העשרים שלו, לא חושב שהוא עושה מעשה אלים. ברטוריקה שהוא מכיר, "השפלה" היא אפילו לא מלה מאוד קשה, בטח לא אלימה. יותר מזה: האקט עצמו, להשפיל אדם, כבר די מזמן לא נתפס כאקט קיצוני בחברה הישראלית - אחת ההשלכות של הכיבוש כמובן - אז לא פלא שהעורך מרשה לעצמו לפתוח את הידיעה עם המשפט "טל בן חיים ממשיך להיות הבדיחה העצובה באנגליה".
מה שעצוב זה שהרוע והאלימות שמטפטפים מהמילים כבר כמעט לא צורמים לאוזן כשמדובר בסיקור של ספורט ישראלי וספורטאים ישראלים - יותר מדי שנים של אספקה קבועה של ארס מצד עיתונות הספורט הישראלית עשו את שלהן. מה שמדאיג זה שבשנים האחרונות, עושה רושם, הארס מחלחל למחוזות שבעבר עיתונות הספורט הישראלית היתה יחסית תמימה בהם, בעיקר בגלל יראת כבוד: הסיקור של ספורט בינלאומי.
הנה למשל פתיח של ידיעה, שוב מאתר אולטרה פופולרי בישראל, על מחזור NBA בסוף השבוע האחרון: "שעות ספורות אחרי סגירת חלון ההעברות, נערכו הבוקר (שישי) שני משחקי צמרת מרתקים בליגה הטובה בעולם, כשבראשון שבהם מיאמי השפילה את שיקגו עם 67-86בדרך לניצחון תשיעי ברציפות, ובשני נרשמה השפלה ביתית נוספת כשסן אנטוניו הגיעה לסטייפלס סנטר ומחצה את הקליפרס 90-116". שלושה ימים אחר כך עיתון יומי גדול תיאר את התבוסה של שיקגו נגד אוקלהומה סיטי (102-72) במילים הבאות: "שיקגו התבזתה, במשחק שהפך מביך יותר מדי דקה".
אף גוף עיתונאי רציני בארה"ב, זה ודאי, אפילו לא העלה על דעתו לתאר את מה שקרה במשחקים האלה כהשפלה או ביזיון. גם כי אין שום דבר משפיל או מבזה בלהפסיד בבית לאלופת ה-NBA, בראשות הכדורסלן הכי טוב בעולם (לברון ג'יימס) שנמצא בפורמה הכי טובה בקריירה שלו, או לקבוצה עם המאזן הכי טוב ב-NBA (סן אנטוניו), בראשות השחקן השני הכי טוב בליגה העונה (טוני פארקר), או לסגנית האלופה (אוקלהומה סיטי); גם כי מדובר סך הכל במשחקי עונה רגילה, ובעונה רגילה של 82 משחקים תבוסות, גם ביתיות וגם רצופות, הן משהו שקורה מדי פעם לכל קבוצה; אבל בעיקר כי בארה"ב ספורט הוא קודם כל בידור (Entertainment), ומילים כמו "השפלה" ו"ביזיון", בטח כשהן מופיעות בכיסוי התקשורתי שלו על בסיס קבוע, קצת מפריעות כשרוצים להתבדר, וזה מה שרוב צרכני הספורט רוצים.
***
ספורט הוא כמובן לא רק בידור, ולתפיסה שלו כבידור יש גם צדדים שליליים, אבל במובן הרטורי יש לה יתרון משמעותי: היא לא תורמת לאלימות, ובמובנים מסוימים אפילו מחנכת להתמקדות ביופי בספורט, באמנות ובאומנות שבו, בהישגים הבאמת פנומנליים של גוף האדם בתנועה במרחב. בצד השני של הסקאלה, שבו נמצאת עיתונות הספורט בישראל, ספורט לא קרוב להיתפס כבידור; הוא במקרה הטוב נתפס כמעין מערכת דרוויניסטית שבה אין מקום לחולשות, ובמקרה הרע הוא פשוט מלחמה. ובמלחמה אין באמת מנצחים.