בוקר חורפי לפני מספר שבועות. ימים ספורים לאחר ששופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, ורדה אלשיך, איימה לשלוח אותו למאסר בגין הפרת החלטותיה בתיק פשיטת הרגל שלו, הופתע אייל שני למצוא ליד מיטתו מכתב מבתו בת ה-9, אנה. כששני פתח את המכתב התדהמה רק גברה. בתו דרשה ממנו לחתום בפניה על התחייבות שהוא לעולם לא ייכנס לכלא. לרגע כזה אפילו שנים ארוכות של מאבקים משפטיים מתוקשרים, לא הכינו את השף המפורסם.
"אנה פחדה פחד מוות ומאוד סבלה", הוא אומר. "היא הייתה מורגלת שכשאני מגיע לבית ספר כדי לאסוף אותה הילדים צועקים בהתלהבות: 'אייל שני! אייל שני מ'מאסטר שף!', ופתאום, ממש באותה עוצמה, צורחים לה 'אבא שלך פושע, אבא שלך הולך לבית סוהר'. אבל אני כל הזמן ידעתי את האמת. ידעתי שלפני 13 שנה הייתה לי תאונה קשה, שאני חייב הרבה כסף, אבל שאני עושה את הכול כדי להחזיר את זה, ושיום אחד זה ייגמר. על מה שאמרו עליי וכתבו עליי כל התקופה הזו אני לא יכול להסתכל, כי אני אמות מזה".
- אפשר לנחש שלא רק הבת שלך פחדה.
"הסיטואציה הייתה מאוד מפחידה, אבל אני תמיד יודע שאני יכול ליפול, להיפצע, אבל אני לא מת אף פעם. ידעתי שברגע האחרון יהיה לי כדור אחד שיפגע בול, הכדור הזה היה באותו יום, בצו המאסר הזה, כשבית המשפט נתן לי 48 שעות להחזיר 189 אלף שקל ולא היה לי מאיפה. פתאום איזה בחור אחד מבית שמש, מיקי נעימי (איש עסקים מתחום הנדל"ן) הרים אליי טלפון ואמר לי 'אייל, אני לא מכיר אותך אבל גרמת לי להרבה אושר בחיים דרך הטלוויזיה, ומחר בבוקר מחכה לך צ'ק של 189 אלף שקל ממני, שאני לא רוצה בעבורו שום דבר'. לא העזתי לקחת את הכסף, ואז התחיל מבול של חברים להרים אליי טלפונים ואמרו לי 'קח מה שאתה צריך', באותו ערב בעצם אספתי כמעט את כל הסכום.
"למחרת נשאר לי עוד איזה סכום קטן להחזיר. בדקתי את עצמי, אם אני הייתי רואה מישהו שמתעללים בו, אם הייתי קם לעזור לו בצורה שבה מיקי הציע לעזור לי. אחרי שהבנתי שהייתי נוהג באותו אופן הרמתי אליו טלפון, אמרתי 'מיקי, חסר לי 40 אלף שקל'. נסעתי אליו, הצ'ק היה כבר מוכן, הבטחתי שברגע שאוכל אחזיר לו את הכסף. הוא אמר לי: 'אתה לא צריך. אין בינינו דבר של כסף'".
- אתה אדם אחר כיום, אחרי הקריסה?
"הקריסה הכלכלית פירקה לי את כל היהירות בבת אחת. לפני 13 שנים הרגשתי באיזשהו מקום לפעמים כמו בן אלוהים. העולם היה פתוח לפניי, עמדתי לפתוח בארה"ב מסעדה עם רוברט דה-נירו. העולם היה בידיים שלי. כשקרסו העסקים שלי בבת אחת התפרקה גם היהירות הזאת".
"הרגשתי שליחות, הייתי תמים"
בשבוע שעבר הגיעו לקצן 13 שנות הסיוט של שני, ולא פחות מכך, של נושיו, שבשיאן הוצא לשני צו המאסר שלא מומש. פרקליטו, עו"ד ארנון שגב, הודיע לנשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס, שישב בראש הרכב שופטי הערעור של שני על צו התשלומים ועל צו המאסר, כי שני הגיע להסדר חוב עם הנאמנים בתיק פשיטת הרגל שלו - עו"ד ארז חבר ועו"ד מרדכי האן-מרקוביץ.
לפי ההסדר, שני ישלם עוד 2.5 מיליון שקלים לנושים נוסף על כ-1.5 מיליון שקלים, שכבר העביר לקופת פשיטת הרגל. סכום כולל של 4 מיליון שקלים, שמהווים 100% מחובותיו, וש-1.6 מיליון שקל מתוכם ישולמו על-ידי שניים ממכריו של שני, שנחלצו לעזרתו. אחד מהם הוא הבמאי שחר סגל, חברו הקרוב של שני ושותפו להקמת הסלון, המזנון, צפון אברקסס ופורט סעיד - ארבע מסעדות נחשבות ומצליחות בתל אביב. האדם הנוסף מסרב להיחשף.
אחרי חיזורים רבים ניאות שני להעניק ל-G את הראיון הראשון שלו בתקשורת מאז גובש הסדר החוב. הוא הציע שניפגש באחת המסעדות שלו, אבל העדפתי שניפגש בביתו. אולי שם, חשבתי, אפשר יהיה לתהות על קנקנו של השף הפיוטי, ולהבין טוב יותר היכן מסתיימת הפרסונה הטלוויזיונית ומתחילה זו האישית, ולהפך.
את הכניסה לדירתם הצנועה ברחוב נחמני בתל אביב, האיר החיוך של מירי חנוך, עיתונאית, תסריטאית, זוגתו של שני ואם בתו. אחרי שכובדתי בתה טימין ומרווה וטעמתי תותי שדה בשמנת, ולאחר ששני ערך לי היכרות מעמיקה עם כל אחד ואחת מצבי היבשה שהוא מגדל ומטפח ("זאתי יפהפייה, היא נימפומנית אמיתית"; "זה ביישן ומכוער"), גירשה אותנו מירי בחביבות למרפסת הדירה הקטנטנה, כדי שלא נפריע לה לקיים את קורס הכתיבה שהיא מעבירה למספר נשים סביב השולחן במטבח.
שני, שבעשר בבוקר עדיין לבש מכנסי פיג'מה פרחוניים, שילב את רגל ימין על רגל שמאל, הצית סיגריית קאמל ראשונה מבין שלוש או ארבע שיוצתו במהלך השיחה, ופתח במונולוג שהזכיר את המונולוגים הציוריים שהוא נושא בפריים טיים הערוץ שתיימי: "13 שנים חייתי כבן אדם שנכנס לתאונת דרכים קטלנית בחיים שלו, תאונה שבה נפצעתי מאוד קשה. הלכתי עם הפצעים האלה במשך השנים הללו. בהתחלה נותרתי חסר כול. אחרי זה, במשך שנים ארוכות, לא הצלחתי מעולם להגיע לפתרון. והנה הגיע עכשיו הפתרון שהייתי כל-כך כמה לו. אני כבר שנים נושא החלטה בתוכי שאני צריך לעשות את הכול כדי לגמור את החוב הזה. החלטתי שהדרך היא לא להתבלבל, שאני מסתכל רק למקום אחד - לצלחת; כי הצלחת הזאת, כמו זרעים, תוליד עוד צלחת. הסתכלתי על החלק היוצר שבי, וידעתי שרק משם יבוא הכסף ותבוא הגאולה".
- אתה מכנה את מה שקרה תאונה, אבל כשתאונות קורות מישהו אשם ומישהו צריך לשאת באחריות. של מי האחריות לתאונה הזו?
"זו שאלה נורא יפה. אני אומר לך, האחריות היא לתום. התום הוא חומר מבורך וכוח אדיר שקיים. הייתי תמים. פתחתי את מסעדת אוקיינוס בירושלים ב-1989. באיזה רגע בחיים שלי מצאתי אות ראשונה במטבח ישראלי, כשעוד לא היה כאן דבר כזה. פתאום מצאתי מרווה בהרי ירושלים, תנורי אבן בכפרים, שמן זית. חוויתי תהליך הוויה פנימית שהיא לא משוללת יסוד, שאני בעצם ממציא את המטבח הישראלי, עושה בו את הצעדים הראשונים, כותב בו את האותיות הראשונות, את המילים הראשונות, ומגדיר בעצם את סדר היום שלו.
"הרגשתי שליחות, הרגשתי שאני לא עושה את זה בשביל עצמי, אלא למען המדינה הזאת. הייתי 16 שעות ביום מעל הסיר ועל מגש החיתוך, העסקתי עובדים בזמן שירושלים עברה פיגועים נוראיים, ולא היה לי לב לפטר אותם. אני אדם מאוד אופטימי ותמיד חשבתי ש'הנה, ייגמרו הפיגועים ותתחיל תקופה טובה', אבל זה לא נגמר אף פעם הדבר הזה, וזה מה שמוטט אותי בעצם".
- לא קלטת שאתה בדרך לתהום כלכלית?
"תמיד הייתה לי מין הרגשה שאני בסדר. אני משלם לספקים, אני משלם לעובדים, אני מצליח להתגלגל עם זה, לא הבנתי את המשמעויות העסקיות, שחוב קטן הופך לחוב גדול, שתקופה רעה יכולה להפיל, ושלא הכול תלוי בך. היה לי שותף שנכנס איתי להשקעה בקקאו בסינמטק בירושלים, שזה היה בית הקפה הראשון שמכרו בו אנטיפסטי ופוקצ'ות וכל הדברים האלה, והיו לו חובות אדירים לרשויות המס. הצלחתי להוציא אותו מהעסק, אבל החובות נפלו עליי, ומפה התחילה שרשרת הפיצוצים שנגמרה בשנת 2000 בקריסה של כל העסקים שלי".
ביקורת קשה מהשופטת
ההסתבכות של שני, 54, בחובות החלה באותה שנה עם סגירת מסעדות אוקיינוס בירושלים ובהרצליה. כעבור כארבע שנים, הכיר בית המשפט ברחל סלם, זוגתו ושותפתו לשעבר של שני, כפושטת רגל בגין חובות של מיליונים. ב-2004 הוצא צו לכינוס נכסיו של שני ובנק הפועלים ביקש למנות מנהל לתיק שלו, בטענה כי הוא מתחמק מתשלום חובותיו. ב-2011 הוכרז שני כפושט רגל והתיק שלו נדון אצל השופטת אלשיך, שהעבירה על שני ביקורת קשה ביותר ועשתה הכול כדי להביאו לשלם את חובותיו.
"אייל שני, שף ומסעדן מהיותר ידועים בארץ, נקלע לחובות כבדים ולהליכי פשיטת רגל. חרף זאת, במשך שנים הוא לא שילם מאומה לקופת כונס הנכסים והותירה כמעט ריקה", כתבה השופטת באחת ההחלטות בתיק. בהמשך קבעה כי שני הפר פעם אחר פעם את ההסדרים שאליהם הגיעו עמו הנושים. לדבריה, "במקביל להופעותיו הטלוויזיוניות של שני, עלה חשד כי המסעדות שמבוססות במידה רבה על המוניטין של שני (שלא נרשמו בבעלותו) הן למעשה בבעלותו".
בנסיבות אלה התנהל משא ומתן להסדר נושים, ובסופו של דבר התקבלה הצעתו של שני לשלם סכום של 1.45 מיליון שקלים לקופת הכינוס, בתוספת 50% מתקבולי המדיה שיקבל בשנתיים הקרובות. ואולם, קבעה השופטת, שני הפר כליל את ההסכם: "עניין לנו בחייב שהפך ידוען ('סלבריטי') לכל דבר ועניין, שהועסק שוב ושוב בתוכניות טלוויזיה ב'פריים טיים', שמופיע בפרסומות ושחשוד בכך שהוא שותף במספר מסעדות יוקרה", היא קבעה. "אלא מאי? הדוחות שהוא מגיש הינם דוחות לקוניים בבחינת לעג לרש; כל שהם מכילים הוא הצהרה קצרה על הכנסה נטו של 6,000 שקל ממשכורת בלא התייחסות להכנסות ממקורות אחרים. אין צורך להכביר מלים עד כמה מופרך הוא המצג שמנסה שני ליצור בפני בית המשפט. זאת, כאילו הכנסתו היחידה של שף בסדר גודל, פרסום ומוניטין כשלו, זהה כמעט להכנסתו של אחרון השוליות או המלצרים במסעדה בה הוא מועסק". ב-5 בדצמבר 2012, לבקשת הנאמנים בתיק פשיטת הרגל, הוציאה אלשיך לשני צו מאסר מותנה ל-45 יום, בגין הפרת צו התשלומים.
- בית המשפט השתמש במילים קשות כלפיך.
"ההתייחסות של בית המשפט כלפיי הייתה התייחסות שלא הצלחתי להבין את מקורה. החוויה העצמית שלי הייתה של בן אדם שקם בבוקר, הולך לעבודה, חוזר בשתיים בלילה, עובד ככה שישה ימים בשבוע, ועושה הכול כדי לשלם את החובות. אבל באיזשהו מקום, ככל שהצלחתי לאסוף יותר כסף, כך נעשיתי בן אדם יותר עני, כי אם הרווחתי שקל באיזו תוכנית טלוויזיה, אז לפי בתי המשפט החוב שלי עלה ב-2 שקל, ואם שחר סגל פתח מסעדה, אז החוב שלי עלה פי ארבעה. לא לקחתי בחשבון שאם אני ארוויח המון כסף יעלו לי את מחיר ההסדר. לא עשיתי פה את 'האחד ועוד אחד'. המחיר של ההסדר עלה ביחס הנדסי לרווחים שלי. זה מה שראיתי בבתי המשפט, ואפשר להתחרפן מהדבר הזה".
- אתה טוען שבתי המשפט הפלו אותך לרעה?
"היה דבר מאוד מוזר, אבל אני הצלחתי לפענח אותו נורא מהר: יש בן אדם ויש האייקון שלו. כשהלכתי לעבוד בערוץ 2, בפריים טיים, לא הבנתי שאני קונה מעמד של כוכב על תקשורתי. באמת לא הבנתי את זה, כי אני הולך ל'מאסטר שף' בבוקר, רואה את המתמודדים, ונדמה לי שזה המטבח שלי ושיש בפניי אנשים במצוקה שצריך לעזור להם, ואז אני נכנס לריכוז מאוד עמוק, פותר שם בעיות. אני לא בא לעשות שם טלוויזיה, אני בא לעשות שם אוכל. ופתאום זה משודר, ופתאום זה מקבל מעל 40% רייטינג, ויש לזה תוצאות.
"בתי המשפט מסתכלים עליי ואומרים, 'וואלה, זה בן אדם עם יכולת השתכרות והחזר אין-סופית, ונוצר איזה מין מצב של התאהבות בתיק, אנשי מקצוע מתאהבים בתיק, מערכת בתי המשפט מתאהבת בתיק, הם מבינים שעל הגב שלי הם יכולים לבנות סיפורים שתופסים כותרות בידיעות אחרונות. הם בעצם בונים קריירה על הסכסוך הזה שלי, ואני רואה את זה, מבחין בזה, אבל כבר נמצא בתוך איזה מין כדור שלג. מצד אחד, אני לא יכול להפסיק לעבוד בטלוויזיה. מצד שני, אם אני ממשיך לעבוד בטלוויזיה אני כל הזמן מגדיל את זה. זאת אומרת, אני נמצא בסיטואציה בלתי אפשרית".
- גם הנושים נמצאים בסיטואציה בלתי אפשרית מבחינתם. הם לא מאמינים שהשף הגדול שכיר במסעדות של עצמו, ומקבל פרוטות.
"אנשים באו לבתי המשפט ואמרו: 'יש פה איש שמסתיר נכסים, יש פה איש שמרוויח המון כסף, אבל אני באתי לבית משפט כאיש שקם בבוקר לעבודה וחוזר בלילה מהעבודה, וכל אגורה מעביר לנושים. בשלוש השנים האחרונות העברתי בממוצע 50 אלף שקל בחודש לנושים, כשאני מרוויח סכום זעיר, חי חיים שההצלחה לא מתבטאת בהם. חיים הכי צנועים שיכולים להיות עם נורא מעט כסף, לא מיילל, לא רע לי מזה, ואני גם לא בא בטענות של 'וואו, אם כל הכסף הזה היה מגיע אליי'.
"אני בן אדם שמתעסק בדברים אחרים, אני מתעסק בנפשותיהם של אנשים, במעמקים של אוכל, במעמקים של עצמי, בגידול צבים, בצילום, בחקלאות; אין לי טענות שאני לא מין עשיר, אבל אני לא מבין למה באים אליי בטענות. אני עושה את הכול כדי להחזיר את הכסף, ולא נותנים לי. המערכת המשפטית פירקה את ההסכמים בכל מיני טענות שנראו לי מאוד מוזרות בתוך הדבר הזה. קיבלתי פסקי דין חסרי תקדים, השיטו עליי תשלומים שלא הושטו על אף חייב, הביאו אותי לאזורים שזה כבר לא הסדר חוב, אלא שזה תשלום של כל החוב".
בראיון אומר גם שני כי "להיות שף זה חסר כל היגיון. זה גיהינום שאי-אפשר לדמיין. אתה עובד מול חומרי גלם, מול ספקים, מול אורחים שאתה אף פעם לא יודע באיזה מצב הם מגיעים. טעות אחת שתעשה כלפי בן אדם, הוא יכול לשנוא אותך כל החיים. פעם אחת תעשה לו טוב והוא יתאהב בך עד מוות. זה מקצוע עם שעות אין-סופיות. זה מקצוע שבו בסוף אם יש לך ילד, אז בת הזוג שלך תטפל בו. אתה מוותר על הכול. אתה מתרגם את כל החיים לאוכל. זה גיהינום שאי-אפשר לדמיין. כשאתה שף אתה נדרש בכל יום לבנות מחדש איזה קסם - צלחת, צלחת, צלחת. זה באיזשהו מקום חיים סיזיפיים ואיומים".
- אז למה אתה שם?
"כי יש בזה גם גן עדן שאין בשום מקום אחר. יש לי את הזכות במעשה של ערב אחד להפוך אלף אנשים למאושרים. זה המון".
- אנחנו מדברים, ואני מודה שיש בך משהו שנשאר מעומעם. אני עדיין לא יודע לומר מתי נגמר אייל שני האייקון ומתי מתחיל אייל האדם.
"היה לי פעם איזה רגע, זה מדהים הדבר הזה, זה היה בכיתה ג', אני לא אשכח את זה, אמרתי משהו בשיעור היסטוריה ומיד התחילה מהומת אלוהים בכיתה. המורה עצרה את השיעור ואמרה שהיא מעולם לא ראתה דבר כזה. באותו רגע, כילד בן 9, בגיל של אנה כיום, אני הבנתי שזה גורל החיים שלי ושזה יעשה לי טוב ויעשה לי רע ממש באותה מידה. אין לי שום יכולת מניפולטיבית, אני הכי לא שחקן שיש, זה הדבר המדהים. אני יכול להיות שחקן הכי מעולה רק של עצמי, של מי שאני, רק את המשחק הזה אני יכול לשחק. יש לי דרך מאוד מסוימת לראות את החיים, יש לי אמונה מאוד מסוימת, אני לא יכול להיות מישהו אחר".
*** הראיון המלא - במגזין G