אתמול (ג') טרח המפכ"ל יוחנן דנינו למסור הודעה מרעישה: המכתב בעניין גדעון סער - מזויף. וואו! איך הגיעו המפכ"ל וחוקריו למסקנה הדרמטית הזאת? הם שאלו שתי נשים, ביניהן האישה שבה דובר ככותבת המכתב.
כשאומרים שהן נחקרו, למה מתכוונים? לכך ששאלו אותן, והן ענו, והחוקרים האמינו. מכונת אמת, אתם שואלים? לא, לא חשבו שזה נחוץ, למרות שמדובר בשתי נשים הנתונות למרות השר. ככה בונים מריחה, לא חקירה.
נניח שהמכתב באמת מזויף. האם זה בהכרח אומר שהדברים שנכתבו בו אינם נכונים? ברבים מאוד מהמכתבים המזויפים שנכתבו הובאו עובדות אמת, אבל עיתונאים רבים, ביניהם מוערכים, מעדיפים את גרסתן של סער שמדובר ב"קנאת פוליטיקאים", כלומר הכול מופרך, רק קנאה. יכול להיות, אבל איך הם יודעים, כאשר בכלל לא נעשתה חקירה בעניין, והשר עצמו שותק?
הניחוש של סימה קדמון
רבים מעיתונאים אלה גילו בעבר חוסר סבלנות קיצוני לגבי אנשי ציבור המשתמשים בזכות השתיקה. והנה לסער זה עובר, בעיתונות ובמשטרה, לא רק בשקט, אלא בהבנה, בקבלה. אפילו מעודדים אותו להמשיך לשתוק.
הנה לדוגמה סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות" (22.2.13): "סער יכול היה להתלונן (על המכתב)", היא כותבת, "אבל אפשר לנחש שהוא נמנע מזה כדי לא להעצים את השמועות".
איך אפשר להעצים עוד יותר, כאשר קדמון עצמה חוזרת על השמועה בעיתון הנפוץ ביותר הנמכר במדינה? אבל קדמון - בדרך-כלל אישה צדקנית ומוסרנית - מעודדת את סער: שתוק, אל תדבר.
ממתי שתיקה כהכחשה?
במכתב נטען כי סער קיים יחסים עם עובדת במשרדו, שזה במקרים מסוימים עבירת יחסי מרות לכאורה. נטענו דברים גם ביחס למעשים בלתי הולמים שנעשו בפאב.
גם אם המכתב מזויף, זה מה שאנשים מדברים ומאמינים. אם הדברים לא נכונים - אתה, סער, או כל אדם, לא קם ומכחיש, מפריך, מוכיח?
התקדים של סער
דנינו אמר כי היועמ"ש יהודה וינשטיין יחליט האם לחקור בעניין הזיוף, וזה בסדר, אבל לא שמעתי שחוקרים גם את סער. אדרבא. בהופעה האומללה של המפכ"ל הוא אמר שאין כוונה לחקור את תוכן המכתב. למה? המפכ"ל גמגם, אבל לא הסביר.
אני זוכר אנשי ציבור שהיו נגדם חשדות פחותים מאלה - ותמיד דרשנו לדעת מה הולך. תמיד, או ברוב המכריע של המקרים, הם דיברו, בעצמם או באמצעות באי-כוחם. מה שקורה עם סער זה תקדים.
למה זה כך? ולמה עיתונאים כה רבים מתכחשים לדברים שכתבו בעבר נגד שתיקתם של פוליטיקאים במקרים כאלה?