1.
עדכון מהמאבק של "גלובס" במשרד האוצר לחשיפת הטבות המס של חברות הענק:
כזכור, השר יובל שטייניץ ובכירי משרדו, וכך גם כל שרי האוצר לדורותיהם ופקידיהם, מתעקשים להסתיר ולהחביא מתחת לשולחן את הנתונים, והם עושים זאת לא כי הם מדקדקים בסעיף כזה או אחר בחוק או כי הם רועדים מאימת החוק, אלא מסיבה פשוטה אחרת לגמרי: ברגע שהמספרים ייחשפו, ברגע שסכומי העתק המגיעים מכסף ציבורי ייחשפו, תיחשף גם השערורייה הגדולה, שתחייב ועדת חקירה.
האוצר, כצפוי, סירב לבקשת "גלובס" לחשוף את נתוני הטבות המס ואת שמות החברות בטיעון המגוחך הבא: "רשות ציבורית לא תמסור מידע שהוא אחד מאלה: ... 'מידע אשר אין לגלותו על פי כל דין'". האוצר נתלה בסעיפים הרלוונטיים לפקודת מס הכנסה האוסרים גילוי מידע המצוי בידי רשות המסים בנוגע להכנסתו של אדם או לפרט בהכנסתו. המידע ש"גלובס" מבקש הוא "פרט" בהכנסתו של תאגיד, אלא שכל כולו מגיע מכסף ציבורי, ולכן לדעתנו חייב להיות שקוף. בכל מקרה, בשלב הראשון יערער "גלובס" לבית המשפט המחוזי על החלטת האוצר ויגיע, אם צריך, עד בית המשפט העליון כדי שהאמת והמספרים ייצאו לאור.
לפני שבועיים, עוד לפני הסירוב, הפנינו את השאלה הבאה למשרד האוצר: האם עם הכנסת תיקון 60 לחוק עידוד השקעות הון ב-2005, שבעקבותיו החלו הטבות המס להתפרע, לא התבצע אומדן כלשהו, אפילו גס, ביחס להיקף ההטבות, שהגיעו לכדי מיליארדים מדי שנה?
שבועיים חלפו ונאדה, אין תשובה. נרמז לנו שאנחנו לא נחמדים במיוחד למשרד האוצר ולכן הוספנו שתי שאלות לא נחמדות:
■ מדוע שותפו נציגי פירמת ראיית החשבון קסלמן וקסלמן בניסוח ובתיקונים לחקיקה, אף שלקוחותיהם הם לקוחות של החוק?
■ האם בכירי האוצר קיימו לאחרונה דיון כלשהו בחוק עידוד השקעות הון ומה היה תוכנו?
חלף עוד יום ותשובה - אין. נדנדנו, ואז הגיעו התשובות. שימו לב, הן מדהימות:
על שתי השאלות שנגעו לאומדן שהיה אמור להתבצע ולהשתתפות נציגי קסלמן וקסלמן בניסוח החוק, ענו באוצר: "כיוון שזה שנת 2005 אין להם אפשרות לבדוק". מה, באמת, אין ארכיונים? ככה מעבירים חוק, בלי מסמוך, בלי פרוטוקולים, בלי בדיקה, בלי אומדנים... כך בונים חוק בישראל, בפארטץ'? או.קיי, לא צריכים להיות נאיבים: יש לאוצר כל הנתונים, הוא פשוט לא מסוגל לספר את האמת ולהיחשף בבושתו. לא, הוא לא ביצע שום אומדן ושום ההערכה, וכן, נציגי קסלמן וקסלמן השתתפו בדיונים על החוק, אף שזו תופעה מוזרה. אבל הזיכרון של האוצר בגד בו פתאום.
לשאלה הנוספת, שנגעה לדיונים בחוק בעקבות ההתפרעות בהטבות, ענה לנו האוצר: "לא נוהגים להתייחס לדיונים פנימיים באוצר". גיחי, גיחי גיחי. האוצר הרי נוהג גם נוהג להתייחס לדיונים פנימיים הנערכים בו - הוא פשוט מדליף אותם נון-סטופ לפראבדה שלו, כי שם הוא מקבל עיתונות מתרפסת ומתנחמדת. השבוע, למשל, האוצר עבד קשה מאוד על הדלפות לביטאון שלו. הנה כמה דוגמאות: פרישה הדרגתית של עובדים, העלאת גיל הפרישה, הפנסיה של פורשי צה"ל (ריטואל קבוע לקראת הדיונים בתקציב הביטחון; בסוף הטור תבינו גם למה האוצר מחביא שערוריית פנסיה מסוג אחר לגמרי), חלוקת ארנונה בין רשויות חזקות לחלשות... ספין ועוד ספין. בזה האוצר מצטיין, אין ספק. רק דבראחד הוא לא מספק: את האמת שמאחורי המספרים האמיתיים.
2.
לזכותו של נפתלי בנט ייאמר שהוא אינו פוחד להיכנס לגוב האריות של משרד האוצר ולקבל על עצמו תפקיד כפוי טובה ולא מתגמל מבחינה ציבורית. בשעה שאחיו יאיר לפיד, שבנה קמפיין שלם על דאגתו לעבדים ממעמד הביניים, בורח מהאוצר כמו מהאש, בורח מאחריותו ומהבטחתו לעבדים ובורח ממוקד הכוח הכספי הכי גדול במדינה שיכול לשפר את מצבם של העבדים, בנט שש אלי קרב.
הוא עושה זאת בשעה שאחיו לפיד מתעקש לטייל מסביב לעולם בתפקיד שר החוץ, הכול כמובן לטובת אחיו העבדים... הטענה של לפיד ולפיה אי אפשר להצליח באוצר כשרוחו של ראש הממשלה נתניהו מרחפת מעל היא מגוחכת ומביכה. כל תפקיד ניהולי הוא סוג של התמודדות, אז בבקשה, לפיד, תתמודד באוצר עם האתגרים שהבטחת לבוחרים ואל תברח לקוקטיילים דביקים ולמפגשים דיפלומטיים חסרי ערך.
בכלל, נראה שנולדה לנו בעולם הפוליטיקה שלישייה די זהה במהותה: נתניהו-לפיד-בנט יודעים לדבר יפה ובקלישאות עתירות רייטינג, מחזיקים בדעות כלכליות ניאו-ליברליות, מעריצים עושר עד בלי די, מתעלפים מהתרבות האמריקאית, מתרפסים בפני התאגידים הגדולים וחושבים כל בוקר שהשמש זורחת להם ממקומה הלא טבעי. וגרוע מכול: הם לא סופרים ממטר את השכבות החלשות ונוטים להאשים את העניים בעוניים.
שר האוצר בפונטציה שלנו, האח בנט, חושב שהעלאת שכר המינימום היא צעד "פופוליסטי" שיגביר את האבטלה - טענה פופוליסטית ופשטנית (ההעלאה האחרונה לא העלתה את האבטלה) האח בנט, ממרום עושרו, כנראה חושב ש-4,300 שקל בחודש הם די והותר במשטר העבדים בישראל. האח בנט גם חושב, במקביל, שאסור, ממש אסור, להגביל את שכר הבכירים בחקיקה כמו בשווייץ כי זה יפגע בבורסה, בחוסכים ובחברות.
האמירות של בנט מזכירות לנו, להבדיל, את האמירות הריקות מתוכן שמספקים החברות ועורכי הדין שלהן לכל חבילות השכר המפנקות למנהלים: ועדות התגמול והדירקטוריון, כתוב שם בדרך כלל, ריפדו את המנהל לאחר שבחנו את השכלתו, כישוריו, מומחיותו, ניסיונו המקצועי והישגיו, הכול כמובן כדי לקדם את מטרות החברה, את תוכנית העבודה שלה ואת מדיניותיה, ובכלל זה תרומת ירום הודו, נושא המשרה, לעסקי החברה, רווחיה, חוסנה ויציבותה וכדי לשמור על הרציפות הניהולית (מילה במילה, מאחד המנשרים של החברות הבורסאיות).
מה כל הבולשיט הזה? תגידו שיד רוחצת יד, שזו הנורמה, שאתם לוקחים כמה שיותר רק כי אתם יכולים, ותפסיקו לבלבל את המוח עם כל מיני משפטים מפוצצים שעורכי הדין מנסחים לכם.
כדי להוכיח לבנט עד כמה דברי ההגות שלו בנושא שכר הבכירים שטותיים, החלטנו להביא כמה מקרים שימחישו את הפגיעה הרת האסון כביכול בבורסה, בחוסכים ובחברות כתוצאה מהגבלת שכר הבכירים.
בנט בוודאי מכיר או שמע על אלי ברקת, יו"ר חברת הברוקרים דש העומדת לפני השלמת המיזוג של מיטב. האחים ברקת (ניר הוא ראש עיריית ירושלים) באו הרי מעולם ההיי-טק. ובכן, דש הרעיפה על בכיריה (מדובר בחמישה-שישה אנשים בלבד) בחמש השנים האחרונות סכומים המוערכים בכ-150-200 מיליון שקל. לחברה שכולה שווה כ-700 מיליון שקל, זו שערורייה, אבל אין פלא שהמנהלים המוסדיים שלנו, שאמורים אחר כך להצביע על שכר המנהלים בחברות שהם מחזיקים במניותיהן, יצביעו בעד. כך השיטה עובדת - שמור לי ואשמור לך.
ומה היה קורה, מר בנט, אם למשל היו מגבילים את שכרם של הבכירים בדש ל-50 מיליון שקל, כ-2 מיליון שקל בשנה לבכיר? אה, דש הייתה ודאי מתרסקת ונהרסת והחוסכים היו נפגעים, כי גאוני דש היו בורחים לחברות הברוקרים הכי טובות בחו"ל שמחזרות אחריהם כבר שנים ומשאירים את דש לדמם... לפי בנט, החוסכים צריכים להודות לגאוני דש שהם נשארו איתנו, עשקו אותנו ודפקו אותנו עם המשכורות המנופחות שלהם (ומוטב שלא נרחיב על התשואות הבינוניות שדש סיפקה לחוסכיה).
כדאי שבנט גם יתעניין אצל ברקת מה קרה כתוצאה מהמיזוג עם מיטב: עשרות עובדים לפחות נזרקו, לשאר קוצץ השכר די באגרסיביות ובאיום מפורש: קצצו או תפוטרו. נא להכיר, מר בנט: זה הקפיטליזם המכוער והחזירי מבית מדרשך. ויקטור שמריך ועידו נויברגר, שני המנהלים הבכירים בדש, פרשו להם בנחת עם עשרות מיליוני שקלים כל אחד והשאירו את הגוף הממוזג לקצץ בבשר החי.
גם את בזק, מונופול התקשורת של ישראל, בנט בוודאי מכיר ומשתמש באחד משירותיה המגוונים והמשובחים. זו אכן חברה כבדת משקל, הרבה יותר מדש, וגם שכר הבכירים בה בהתאם - משהו כמו 200 מיליון שקל ואף יותר ניתנו בחמש השנים האחרונות למספר בכירים מצומצם מאוד. זה מגיע להם? הם שווים את זה? ודאי שלא. בזק היא חברה מונופוליסטית המפיקה את רווחיה בעיקר מהחטיבה הנייחת, מהאינטרנט שלה ומפלאפון (ותחום הסלולר כבר הרבה פחות רווחי היום).
החטיבה הנייחת של בזק מפיקה רווחיות EBITDA של יותר מ-50% - רווחיות חסרת תקדים בנוף העסקי. בזק שולטת כמעט ללא מיצרים בתחום: בשוק האינטרנט היא מחזיקה כ-60% ואילו בטלפוניה הנייחת היא מחזיקה נתח שוק של כ-63% בשוק הפרטי וכ-76% בשוק העסקי. השליטה הזאת מאפשרת לה לגבות מחירים מנופחים ולעשוק לקוחות. וזה לא הכול: הייתה, כמובן, גם "התייעלות" שזרקה מאות עובדים לפחות בשקט-בשקט, חלקם בפנסיה עלובה, בהסכמת הוועד הרופס ומשתף הפעולה עם ההנהלה.
ויש כמובן עניין האופציות והמיסוי עליהן: בכירי בזק גרפו עשרות מיליונים באופציות ושילמו עליהם מס הוני של 20%-25% בלבד. איך זה מסתדר עם שוויון בנטל? כיצד זה שהכנסות מעבודה ממוסות בשיעור נמוך מאוד? והאם מיסוי גבוה יותר או הגבלה של שכר הבכירים בבזק והורדתו לרמות קצת יותר הגיוניות היו מזיקות לחוסכים, כפי שבנט חושב, או פוגעות אנושות בבזק ובבורסה? מה, מי מחכה להם שם בחוץ לבכירי בזק? טלפוניקה? פראנס טלקום? בריטיש טלקום? AT&T?
כנראה בנט מכיר כמה שלדי היי-טק ציבוריים, חברות שגייסו מיליארדי דולרים באופן מצרפי ונאבקות עכשיו על הישרדותן, כמו אלווריון, אורכית, בקווב (שהאחים ברקת מכירים היטב, הם היו בין מייסדיה ומנהליה), מטאלינק ועוד.
החברות הללו כשלו בעסקיהן באופן טוטאלי. מותר להן, כישלון הוא חלק מהעניין, אבל בשעה שהן מכרו לציבור חלומות לא מבוססים - בכיריהן התעשרו, ניצלו את הבועה להנפקות על בסיס אשליות ולא על בסיס רווחים ולמכירת מניות סיטונית ובסופו של דבר רוששו את המשקיעים. בשנים הטובות, הייתה שם חלוקת אופציות לא מידתית, שתורגמה למיליוני דולרים לפחות לכל בכיר, וגם, שוב, מיסוי נמוך מאוד על רווחים מאופציות. שרלטנות, אם כן, אינה רק נחלתו של הסקטור העסקי המסורתי, היא גם חלק מענף ההיי-טק.
שערוריית הפנסיה: כך מרמים האוצר וההסתדרות את העובדים
לפני שבנט מממש את הפנטזיה שלו, אם יתמנה לשר האוצר, ונכנס באבי אביהם של עובדי המגזר הציבורי, מקפיא את שכרם וחותר ל"התייעלות" מאסיבית, כדאי שילמד כמה דברים בסיסיים ועצובים על המגזר הזה, שבאוצר מכירים היטב אבל מעדיפים שלא לגלות, כי זה לא מתאים לאג'נדה שלו.
ראשית, רוב רובו של המגזר בכלל לא משקף את שיאני השכר, שמככבים בעיתונות הכלכלית. רוב העובדים מרוויחים שכר די ממוצע ואף מתחת לזה.
שנית, הבעיה החמורה ביותר היא הפשע המאורגן שבוצע בעובדים לאורך השנים. פשע מאורגן הוא ביטוי קשה מאוד, ואנחנו מתעקשים להשתמש בו כי מה שקרה הוא תהליך של אשליה ורמייה שפגע בפנסיה של העובדים והפך אט-אט לאחת הבעיות החמורות של מאות אלפי עובדים לפחות. את הפשע המאורגן הזה ביצע האוצר, ולמרבה הצער גם ההסתדרות שותפה לו - אותה הסתדרות שאמורה להגן על העובדים ולא לרמות אותם.
על מה אנחנו מדברים? לפני כמה שבועות עשינו פה היכרות עם המושג "יחס תחלופה" - היחס בין הפנסיה הנצברת במהלך שנות העבודה לשכר שאנחנו מרוויחים באותה תקופה. כלומר, מה גובה הקצבה שנקבל בפנסיה לעומת רמת השכר שהורגלנו בה. רוב העובדים במשק לא ממש מבינים שהם יקבלו הרבה-הרבה פחות משכרם החודשי, וחבורת הפשע המאורגן גם דאגה שהם לא יבינו זאת.
אחת הסיבות שיחס התחלופה בישראל עומד על כ-40% ואף פחות מכך, יחס אומלל מאוד לכל הדעות, היא שיטת השכר הקלוקלת שאימצו האוצר וההסתדרות במשך שנים. כלומר, יש שכר יסוד נמוך מאוד, נניח כ-5,000 שקל ואף פחות, קרוב לשכר המינימום, ועליו מולבשים כל מיני תוספות בשמות מצחיקים (עידוד, ביגוד, נסיעות, שעות נוספות ושאר פירות וירקות) שמביאים את העובד, נניח, לשכר של כ-10,000 שקל. כמובן, כל התוספות לא נכללות בהפרשות הסוציאליות, והדבר אף עוגן בחלק מההסכמים הקיבוציים שנחתמו על ידי האוצר וההסתדרות. כך יוצא שהעובד יוצא לפנסיה עם שכר אחרון של 10,000 שקל אבל מקבל פנסיה של כ-3,000 שקל וקצת יותר, שספק אם תספיק למחייתו (בהנחה שאין חסכונות נוספים).
ההסתדרות והאוצר העדיפו, אם כן, להקריב את הטווח הארוך לטובת הטווח הקצר. הסכמי תוספות השכר אמנם מגדילים את השכר בטווח הקצר, יוצרים אשליה אצל העובדים, אבל תוקעים את רמת הפנסיה שלהם על יחס תחלופה נמוך מאוד. זו חרפה, פשוט חרפה, שנדחקה לחלוטין מהדיון הציבורי לטובת סיפורי הפוגי של משרד האוצר. אולי הצעד הראשון שבנט יואיל לעשות, עוד לפני שהוא מתלבש על העובדים במגזר הציבורי, הוא דרישה ממפיקי תלושי השכר של העובדים להוסיף תיבה ממוסגרת ובולטת בראש התלוש ובו השכר הקובע לצורך הפנסיה, כדי שהעובדים יבינו את הפער העצום בין השכר ברוטו לשכר לצורך קביעת הפנסיה ויפנימו עם איזו קצבה עלובה הם יישארו כשיפרשו לפנסיה.
מעניין מה בנט חושב על כל העניין הזה, ואולי הוא חושב שזה פשוט לא חשוב לעדכן את העבדים איך מרמים אותם.
וכדי שכולם יבינו טוב יותר את השערורייה הגדולה, אנחנו מציעים כאן, מעל דפי העיתון, דיל הוגן לפקידי האוצר: הדליפו לנו את יחס התחלופה הממוצע של עובדי המגזר הציבורי, את קצבת הפנסיה החודשית הממוצעת שלהם ואת השווי הכלכלי של הפנסיות של העובדים שאתם כה נהנים לחבוט בהם, ואנחנו נספק לכם בתמורה את הכותרת הראשית של "גלובס". מה אתם אומרים, מדליפנים? אתם הרי משרתי ציבור שאמורים לעבוד לטובתו. או שהחלטתם לשרת כמה עיתונאים שיקדמו אג'נדות פופוליסטיות רק כדי לסמא את הציבור ולהסתיר ממנו את האמת הכואבת?
eli@globes.co.il