ישנם סוגים שונים של חלוציות. יש את זו שבאה מתוך חוסן והובלה טבעית, ויש את זו המגיעה מתוך מצב של אין ברירה.
ביוני 2012, לפני פחות משנה, הודיע "מעריב" כי הוא נפרד סופית מהגרסה המודפסת של העיתון בימי חול ועובר למהדורה דיגיטלית. הבעלים היה אז אחר, נוחי דנקנר, החובות הכבידו, והיה צריך להשליך מהספינה את המשא הכבד ביותר - הדפוס וההפצה.
במארס 2013 אנחנו עדים לחלוציות מאותו הזן מכיוון בית שוקן. לקבוצת "הארץ", שנמצאת במשבר כלכלי חריף, אין יותר מה להפסיד, והיא פועלת בנחרצות כדי להציל את מה שחשוב.
בשוקן עושים זאת על-ידי שליפה של כל התוכניות, אלה שיושבות במגירות האחוריות של כל מו"ל במדינה ואולי בעולם כולו, ומוציאים אותן במהירות לפועל. זה לא אומץ של חזקים, זו מצוקה אמיתית של כאלה שרואים את קצה המצוק.
כפי ש"מעריב", לולא היה עובר ידיים, היה הופך לאוונגרד של עולם העיתונות המקומי בעל כורחו, כך גם "הארץ" הפך להיות מקרה הבוחן שכולם - גם אויביו המושבעים - רוצים בהצלחתו. באתר "הארץ" גם ככה לא הרוויחו מי יודע מה כסף, אבל ראו התקדמות במספר הגולשים. לכן הסיכון במעבר לגביית דמי מנוי בעבור קריאת תכנים באתר, היה יחסית נמוך. בשורה התחתונה, כדי לכסות על ההשקעה באתר, אין צורך אלא בעשרות אלפי מנויים בודדים.
הניסוי הזה עשוי להצליח בעבור עיתון "הארץ", בניגוד ל"מעריב", משום שהקהל ה'הארצי' הוא באמת ייחודי. ניתן להשוות אותו אולי לקוראי "מקור ראשון". "הארץ" אפיין את עצמו, למורת-רוחם של רבים, בקו אידיאולוגי ברור שמתיישב עם דעתו של מיעוט ישראלי נרדף, מוגדר ונאמן: השמאלנים המוצהרים. אליהם יצטרפו אחרים, מוצהרים פחות, צרכני תוכן וכמובן אלה שלא יוכלו לפספס את מנת העצבים היומית ואף יסכימו לשלם עליה.
חבל ש"ידיעות" - אחרונים
ההחלטה שהצטרפה השבוע להחלטת "חומת התשלום" הדיגיטלית של הארץ, לסגור את "עכבר העיר" התל-אביבי, היא חלק מאותו מהלך. לקבוצת "הארץ" אין עוד את הפריבילגיה לשמור על מותגים מפסידים, למטרות אחרות - ערכיות או יוקרתיות. בדיוק כמו שאין הצדקה עוד לשמור על הבניין ברחוב הקרוי על שם אביה המייסד של השושלת העיתונאית. "הבעיה היא שלא מסתכלים על מה שעשית עד עכשיו", אמר לי היום עמוס שוקן, "מסתכלים רק על מה שתעשה". אין סנטימנטים.
אם זה יצליח לעיתון "הארץ", זה יעיד בעיקר על עיתון "הארץ". קשה לדעת האם שורת המהלכים הדרמטית הזו, היא באמת כזו שיתר העיתונים יכולים לאמץ לעצמם. על מנת שיהיה כאן מגדלור שיוביל את השוק הסוער אל חוף מבטחים, יש צורך בחלוציות מהסוג הראשון - זו שמגיעה מהגוף שעומד גם כך בראש המחנה, וזה "ידיעות אחרונות".
בקבוצת "ידיעות אחרונות" השיקו בתחילת השנה, לאחר חודשים ארוכים מאוד של פיתוח, אפליקציה יוצאת דופן בשוק העיתונות המקומי. הם אמנם כבר לא הראשונים מבין העיתונים להתאים את עצמם לטאבלט, אבל ב"ידיעות" ללא ספק עשו זאת אחרת ובאופן מוצלח ואטרקטיבי מהמתחרים.
הדבר הוכיח את ההבדל בין מעשה שנעשה מתוך כוח, לעומת כזה שנעשה מתוך ייאוש. ניתן להשוות זאת למהלך כניסת "ישראל היום" לשוק המקומי - שנויה במחלוקת ככל שתהיה, היא העירה את השוק החינמי ואף את מלאכת ההדפסה.
"ידיעות אחרונות" הושפע אף הוא מהטלטלות הכלכליות בשוק הפרסום המקומי, וגם הוא מתמודד עם הטכנולוגיה המשתנה ועם התחרות הגואה בשוק התוכן.
ועם זאת, נדמה כי שמרנות היא שמונעת מהעיתון לעשות תנועות חדות בתוך השוק הזה. בניגוד לעיתון "הארץ", תנועה אחת של "ידיעות" יכולה להיות מה שיעביר את העיתונות המודפסת הישראלית כולה אל השלב הבא.