הסעד העיקרי שבית המשפט ייתן במסגרת תרופות בדיני חוזים יהיה אכיפת החוזה, ולא בהכרח תשלום פיצויים - כך קובע בית המשפט העליון, בפסק דין עקרוני בתחום התרופות בדיני החוזים, שניתן בימים האחרונים.
השופטים אסתר חיות, ניל הנדל ונעם סולברג קיבלו במסגרת פסק הדין את ערעורה של רחל אזימוב על החלטת בית המשפט המחוזי לזכותה בפיצויים ולהימנע מאכיפת חוזה מכר דירה על מוכרי הדירה, בני הזוג אפרים ופנינה בנימיני, וקבעו כי יש לאכוף את החוזה.
אזימוב רכשה דירת מגורים שהיתה בבעלות בני הזוג בנימיני בגבעת-זאב. הסכם המכר נחתם ב-2007 על סך 345 אלף דולר, ב-5 תשלומים. עוד נקבע כי התשלום האחרון, בסך 165 אלף דולר, ישולם עד אוגוסט 2008, כנגד מסירת המפתח בדירה. עוד נקבע בחוזה כי מי שיפר אותו ישלם לצד שכנגד 10% משווי הדירה, בתשלום שקלי, ללא הוכחת נזק.
בהמשך, לאחר שאזימוב העבירה 3 תשלומים על חשבון הדירה, פנה עורך דין מטעם המוכרים והודיע על "ביטול הסכם המכר מטעמים הומניטריים". ואולם אזימוב הודיעה כי היא עומדת על זכותה לאכיפת ההסכם, ואיננה מעוניינת בפיצוי המוסכם.
תביעתה של אזימוב לאכוף את חוזה מכירת הדירה נדחתה על-ידי בית המשפט העליון, והעניין התגלגל לערעור בעליון.
השאלה המרכזית שבה דנו שופטי העליון היא האם צדק בית המשפט המחוזי, ששלל מאזימוב את הזכות הנתונה לה בחוק החוזים (תרופות), את זכות אכיפתו של חוזה שהופר, תוך שהסתמך על חריג הקבוע בחוק, שלפיו ניתן להימנע מאכיפת החוזה אם אכיפה זו היא "בלתי צודקת בנסיבות העניין".
השופטים ניצלו את פסק הדין כדי לבסס את "בכורתו של סעד האכיפה בדיני החוזים הישראליים".
לדברי השופטת אסתר חיות, יש לפרש "בזהירות" את הסייג המתיר שלא לאכוף חוזה משיקולי צדק, "על מנת שלא תיהפך 'מלכת התרופות' בגין הפרת חוזה לחריג ושלילתה - לכלל".
חיות קבעה כי "בעת שקילת מכלול הנסיבות כאמור במאזני הצדק, יש להניח על כפות המאזניים גם היבטים של אשמה מוסרית. עוד יונחו על כפות המאזניים שיקולים הנוגעים לנזק שייגרם לנפגע אם לא ייאכף החוזה לעומת הנזק שייגרם למפר אם ייאכף. סעד האכיפה יישלל רק אם בית המשפט יגיע למסקנה כי זוהי התוצאה הצודקת ביותר בהתחשב באינטרסים הלגיטימיים של שני הצדדים".
גם בשיטות משפט מרכזיות אחרות, קובעים שופטי העליון, ניתן לסעד האכיפה מעמד בכורה בדיני החוזים על פני סעד הפיצויים. כך, בין היתר, במשפט הגרמני.
המשפט האנגלו-אמריקאי שונה בעניין זה, ואולם לדברי השופטת חיות הפער אינו גדול, כשמדובר בחוזי מכר מקרקעין. אמנם, שיטת משפט זו רואה בפיצוי הכספי תרופה מרכזית, ואולם הנטייה תהיה לאכיפה במקרים שבהם בלתי אפשרי לאמוד את הסכום הנדרש לשם פיצוי, או כשיש אינטרס המוכר בדין לקבל את הנכס הספציפי נשוא החוזה.
השאלה האם מצוקתה הנפשית של המוכרת, הגברת בנימיני - כלומר של הצד המפר את החוזה - מהווה שיקול צדק במשפט הישראלי שבעטיו ראוי לסטות משיקולי צדק מסעד האכיפה.
השופטים החליטו לקבל את ערעורה של אזימוב, ולקבוע כי במקרה הנוכחי הנסיבות מצדיקות את אכיפת חוזה המכר.
"לא הוכח כי עזיבת הדירה אכן תוביל להידרדרות משמעותית במצבה הנפשי של גברת בנימיני", כתבה חיות, ובנוסף ציינה כי "בית המשפט המחוזי לא נתן משקל ראוי לנסיבותיה האישיות הקשות של אזימוב עצמה ולמצוקה שתיגרם לה אם יהיה עליה להסתפק בפיצוי כספי".
לדבריה, "נקודת הפתיחה של אזימוב מזה ושל בני הזוג בנימיני מזה היא לכתחילה בלתי שווה, במובן זה שאזימוב, כמי שקיימה את כל חיוביה על-פי החוזה וכמי שזכאית לאכיפה בשל ההפרה, מצויה בעמדת יתרון על פני בנימיני, שהפרו את הסכם המכר עת ביטלו אותו ללא עילה שבדין".
השופטים קבעו כי יש לחייב את בני הזוג בנימיני למכור את הדירה לאזימוב, אם זו תשלם את כל התשלומים בתוך 3 חודשים. (ע"א 5131/10).