יחסית בשקט, קורה משהו מוזר בספורט המקצועני בארה"ב בחודשים האחרונים: שלוש הליגות הגדולות מחמירות/עומדות להחמיר את מדיניות הסמים שלהן, שיכללו לראשונה בדיקות דם לגילוי הורמוני גדילה (HGH). בבייסבול הליגה (MLB) כבר סיכמה עם איגוד השחקנים על בדיקות דם, שיתחילו בעוד שלושה שבועות עם פתיחת עונת 2013. ה-NBA וה-NFL הודיעו בשבוע שעבר שהן קרובות לסיכומים דומים עם איגודי השחקנים הרלוונטיים, ובשתי הליגות מצפים שהמדיניות החדשה תיושם בעונה הבאה.
בבייסבול, ספורט שמעמדו בתרבות בארה"ב נפגע די קשה מהצריכה המסיבית של סטרואידים ו-HGH בסוף שנות ה-90 ותחילת האלפיים, עוד אפשר להבין את השינוי. בכדורסל ובפוטבול, לעומת זאת, קצת קשה לאתר את הקטליזטור; בניגוד למה שקרה לבייסבול, הפסאדה של הפוטבול והכדורסל המקצועני אפילו לא נשרטה מסמים משפרי ביצועים, למרות העובדה שבדיוק כמו בבייסבול, לכל מי שמתעניין ברצינות בכדורסל ובפוטבול מקצועני ברור שסמים משפרי ביצועים הם כבר הרבה זמן חלק אינטגרלי מהעסק.
רוב האחריות למציאות הזאת, בלי להיכנס כרגע לשאלה אם היא בעייתית או לא, נופלת בדרך כלל על איגודי השחקנים. נכון שלאיגודים, במיוחד לאיגוד שחקני הבייסבול שהוא בהפרש גדול האיגוד הכי חזק בספורט, היה משקל במדיניות הסמים הרכה - אחרי הכל הם אלו שסירבו לשמוע על בדיקות דם כל השנים. אבל זה טבעם של איגודים, ובסופו של דבר לאיגודים יש השפעה מוגבלת בימינו. מי שבאמת מאפשר את הסמים בספורט המקצועני האמריקאי הן הליגות, כלומר בעלי הקבוצות, שהימרו על גישה, מאוד מוצלחת בדיעבד, שאפשר לתאר אותה פחות או יותר כך: אם לא מדברים על זה, זה לא קיים.
***
כשלא היה מנוס מלדבר על זה, כמו בשימוע בקונגרס בשנת 2005 שבו מדיניות הסמים של ה-NBA כונתה "פאתטית" ו"בדיחה", הקומישינר דייויד סטרן הסביר שכדורסל, "שמדגיש מהירות, זריזות ומיומנות מעל כל התכונות הפיזיות האחרות, לא מתאים לשימוש בסטרואידים וחומרים משפרי הופעה, שמשמשים בעיקר כדי לבנות מסת שריר, כוח וסיבולת". קשה להאמין שסטרן לא יודע שסמים כאלה גם מקצרים זמני התאוששות בין מאמצים, מאפשרים להתאמן יותר וברמת אינטנסיביות יותר גבוהה, להחלים מהר יותר מפציעות. כמו שקשה להאמין שסטרן מצפה שאנשים יאמינו שבין 2000-2011 רק שבעה שחקנים ב-NBA השתמשו בסמים משפרי ביצועים, שזה מה שמראות הבדיקות. אבל אם לא מדברים על זה...
בפוטבול המצב עוד יותר קיצוני. כבר בשנות ה-70 רצו בכל רחבי ארה"ב שמועות עקשניות שחלק מהשחקנים בקבוצה הגדולה של פיטסבורג סטילרס (ארבע אליפויות באותו עשור), שקו ההגנה המפורסם שלה קיבל את הכינוי Steel Curtain, השתמשו בסמים. ה-NFL פשוט התעלמה. בשנות התשעים ה-NFL עשתה יותר מלהתעלם, כותב העיתונאי מייק פרימן בספרBloody Sundays: Inside the Dazzling, Rough-and-Tumble World of the NFL שמדווח בין היתר על פגישה בהוואי ב-1999, שבה נציג של איגוד השחקנים אמר שלא מעט שחקנים נכשלו בבדיקת סמים, אבל הם לא יוענשו בגלל "סיכום סודי" בין הליגה לאיגוד לא לאכוף את החוקים עד שמדיניות סמים חדשה תתגבש.
מדיניות הסמים שגובשה היתה, כאמור, לגמרי לא אפקטיבית. ב-2008 העיתון "סן דייגו יוניון-טריביון" פרסם דוח שבו נחשף כי 185 שחקני NFL השתמשו בסמים משפרי ביצועים. הדוח גילה גם שהמשקל הממוצע של שחקני NFL עלה ביותר מ-23 ק"ג בשני העשורים האחרונים. צ'רלס יסאליס, פרופסור מאוניברסיטת פנסילבניה סטייט שמתמחה בסטרואידים אנאבוליים, אמר שהפרסום של היוניון-טריביון "רק נוגע בקצה הקרחון". אף שחקן לא הושעה כמובן.
בעונה האחרונה ב-NFL הושעו 11 שחקנים על שימוש בחומרים אסורים - אף אחד מהם לא שחקן קו (אופנסיב או דפנסיב ליינמן), עמדה שבה השימוש בסמים נפוץ ביותר לפי אנשים שמכירים את הליגה מבפנים. אבל הסיפור של העונה, בהקשר הזה, היה ריי לואיס. לואיס, בן 37, הליינבקר (שחקן הגנה) המיתולוגי של בולטימור רייבנס, קרע את שריר הזרוע התלת ראשי במשחק נגד דאלאס קאובויז ב-14 באוקטובר, פציעה שדורשת החלמה של שישה חודשים. הוא חזר למגרשים ב-6 בינואר, בסיבוב הראשון בפלייאוף, והמשיך עם בולטימור לסופרבול. חמישה ימים לפני הסופרבול, המגזין "ספורטס אילוסטרייטד" פרסם שלואיס השתמש בסם שנמצא ברשימת החומרים האסורים כדי לזרז את תהליך ההחלמה. לואיס סירב להתייחס לשאלות בנושא לפני המשחק, הרייבנס זכו באליפות, לואיס פרש מפוטבול מיד אחרי המשחק, הסיפור התאייד.
***
אם אפילו הסיפורים שכן יוצאים החוצה מתאיידים כל כך מהר, השאלה המתבקשת היא למה ה-NFL וה-NBA בכל זאת מחמירות את מדיניות סמים שלהן. התשובה במקרים האלה כמעט תמיד קשורה למסחר, והדוגמה הכי טובה היא הפעם האחרונה שליגה מקצוענית בארה"ב באמת התנקתה מסמים.
בתחילת שנות ה-80 סמים היו הבעיה הכי גדולה של ה-NBA: אבל לא סמים משפרים ביצועים, אלא סמי מסיבות - בעיקר קוקאין. ב-1982 ה"לוס אנג'לס טיימס" פרסם ש-75% משחקני ה-NBA משתמשים בסמים; אחרי הכתבה, אמר סטיב מילס, לשעבר סגן נשיא לענייני אירועים מיוחדים ב-NBA, "אם היו לך 30 דקות עם ספונסר פוטנציאלי, 20 הדקות הראשונות היו מוקדשות לניסיון לשכנע אותו שלא כל השחקנים בליגה על סמים".
אז הטיפול בתופעה, שהתחיל עוד לפני שסטרן מונה לקומישינר ב-1984 ונמשך כמה שנים, היה צעד הכרחי מבחינה כלכלית. היום מדובר, אפשר להעריך, יותר בצעד מונע: האווירה בשוק הספונסרים, אחרי איך שפרשת לאנס ארמסטרונג נגמרה, לא ידידותית במיוחד כלפי סמים משפרי ביצועים, ובאווירה הזאת לא משתלם להיות ארגון ספורט שפחות או יותר מעלים עין מהתופעה. האם זה אומר שיש סיכוי שבקרוב נשמע על כוכבים מסוממים ב-NFL וב-NBA? לא צריך להגזים: ארמסטרונג, כזכור, נפל רק אחרי שמונה שנים.