כשהגיע שלב הסיכומים של העונה המצוינת של הפורמולה 1 אשתקד, התחלפה מהר מאוד שביעות הרצון בתחושת דאגה. סביב השולחן ישבו קברניטי הענף זחוחים, בראשם הבוס הגדול ברני אקלסטון, ובעודם עוברים על נתוני הסטטיסטיקה היבשים - חשכו עיניהם. דווקא בעונה המרתקת והמותחת זה שנים, ירדו נתוני הצפייה ברחבי העולם דרמטית: בשווקי טלוויזיה חשובים כמו סין, בריטניה, ארה"ב ורוסיה הצניחה הסתכמה ב-34% (!). כ-502 מיליון איש בסך הכל צפו ב-20 המרוצים ב-2012, לעומת כ-515 מיליון איש ב-2011, המשך מומנטום שלילי של חמש השנים האחרונות (רחוק שנות אור מימי הזוהר של 600 מיליון צופים ב-2008). במילים אחרות: בתוך חמש שנים איבדה הפורמולה 1 כ-16% מצופי הטלוויזיה שלה.
לאקלסטון הנתון הזה אומר בעיקר דבר אחד - פחות כסף. 110 גופי שידור משדרים ל-185 מדינות בעולם את המירוצים, ולפי הנתונים הללו ניתן להקיש על ההכנסות מהמפרסמים. ב-2011 היו אלו כ-900 מיליון דולר שנכנסו לפורמולה 1 מהמפרסמים, וככל שהרייטינג ימשיך להידרדר גם המספר הזה צפוי להתכווץ.
***
המפתיע הוא, שהירידה הדרסטית אשתקד הגיעה דווקא בעונה בה העניין שב לענף שהפך למשעמם, מונוטוני וטכנוקרטי יתר על המידה. 2012 הסתיימה עם מספר גבוה של מנצחים - שמונה בסה"כ, מרוצים מותחים עד לשניות הסיום, דו-קרב אדיר בין רד-בול לפרארי, ופינאלה מדהים בברזיל. היה בה סיפורים מדהימים: אי אפשר היה שלא להתחבר לסבסטיאן פטל שהצליח ברגעי האמת למצוא את הסט-אפ המושלם וזכה באליפות עולם שלישית ברציפות; לפרננדו אלונסו באינספור תצוגות הרואיות בסיומן כמעט והצליח להוכיח את הבלתי אפשרי - שהנהג חשוב מהרכב; לנהגים ממרכז ודרום אמריקה שהצליחו לשלהב את הדמיון בארצות מולדתם; ואפילו לאיש הקרח, קימי רייקונן, שהצליח בעונת קאמבק עם קבוצה שאינה נמנית על אריות הענף (לוטוס), וסיים שלישי בדרוג הנהגים.
ובכל זאת, המספרים היבשים לא הסתדרו בשורה אחת עם ההצלחה המקצועית. אחת הסיבות המרכזיות לכך טמונה במילותיו של מרטין ויטמארש מהנהלה של מקלארן, כי "העולם פשוט השתנה". בין אם זה שינויי הרגלי הצפייה, הבאים לידי ביטוי בעיקר בקרב האוכלוסייה הצעירה שמעדיפה פלטפורמות צפייה אחרות מלבד הטלוויזיה כגון המחשב, הסמארטפון או הטאבלט, בהם לא ניתן עדיין למדוד נתוני רייטינג. בסין למשל, האוכלוסייה הצעירה מהווה כ-25% מהצופים בעולם מתחת לגיל 25, ולא ניתן לעקוב אחר התנהלותם.
טעות חמורה, בה הודה אקלסטון, היא הניסיון המיותר לשנות לאסייתים את הרגלי חייהם כדי שלאירופים - קהל היעד המרכזי- יהיה קל יותר עם השעות, ולכן הזיזו חלק מהמרוצים לשעת לילה באסיה, שעת צהריים באירופה, שנחשבת אטרקטיבית במיוחדת טלוויזיונית בימי ראשון בהם האירופים נמצאים בשבתון השבועי. אבל התוצאה אשתקד התבררה כעגומה: הפסד משני הכיוונים, כשהאסייתים צפו פחות, והאירופים לא הפגינו התלהבות מחודשת מהשינוי.
הבעיה עם אירופה מורכבת: בשנים האחרונות, ערוצים חינמיים רבים שנמצאים בנסיגה כלכלית ויתרו על זכויות השידור של הפורמולה 1. הערוצים בתשלום שהשתלטו על העסק גרמו לצופים להצביע ברגליים, כי עסק זול זה לא. לדוגמה, רשת Sky הבריטית, שלקחה את הזכויות מהערוץ הממלכתי והחינמי BBC, דורשת העונה תשלום עתק של 510 ליש"ט לעונת מרוצים, ולמרות חבילה מפתה של תוספות שהיא מציעה - הבחירה באלטרנטיבות שידור, כמו צפייה ישירה (לא חוקית) באינטרנט צפויה להתרחב משמעותית באירופה, אך לא רק.
***
הפורמולה 1 מוצאת עצמה בסיטואציה מעט מלחיצה לקראת עונת 2013 שיצאה היום (א') לדרך עם המרוץ במלבורן. תקציבי הקבוצות, בהלימה למציאות הכלכלית, ירדו, ואקלסטון אין אנרגיות לצרות בגן העדן שלו. הוא רוצה את שיעורי הצפייה הגבוהים בחזרה. מיתוג נכון תמיד הביא עמו תוצאות ואקלסטון תר אחר כוכב על שיסחוף אחריו את הענף ויחזיר את הצופים האבודים. אבל לצערם של פרנסי הענף, קשה למצוא את כוכב העל הזה, האיש שיענה על צורכי המיתוג.
פטל הוא אינו דמות שמובילה ענף בהיבט התרבותי-בידורי שלו. הוא גרמני קלאסי, אפור, שבא לעבוד ותו לו, ושרוצים למכור מרצ'נדייז לקהלי יעד קיימים וחדשים - להציג אותו רק כמקצוען שמקפיד על תזונה נכונה ושעות שינה קבועות זה פשוט לא מספיק. לואיס המילטון, בעל הפוטנציאל העצום להיות המסי, הג'ורדן או הפדרר של הענף הזה, עסוק בעיקר בהיותו סלב, ולכולם נמאס מהפולחן העצמי שלו ומשיגעון הגדלות שלו (עכשיו מדבר על הקמת מוזיאון להנצחתו). רייקונן? הוא כל כך אאוטסיידר, שמההופעות שלו בעיקר מרכיבים את קטעי הפספוסים של העונה. מיכאל שומאכר פרש ובכל מקרה ימי הזוהר שלו כבר מאחוריו, והנהגים הדרום והמרכז אמריקאים לא מדברים לקהל האסייתי.
זה די משאיר את פרננדו אלונסו ופרארי כתקווה הגדולה. לפחות עד שיצליח אקלסטון בחיזוריו המטורפים אחר נהגת המרוצים האמריקאית דניקה פטריק וזו תצטרף לסבב - היהב מושלך ברובו על הספרדי הלוהט.