זהו, עונת הדו"חות של חמשת הבנקים הגדולים יצאה לדרך, והראשון לדווח על תוצאותיו בשנה שחלפה הוא בנק המזרחי-טפחות, אחד הבנקים המוצלחים במערכת הבנקאית. הבנק, נזכיר, נסחר לפי שווי של 8.9 מיליארד שקל לאחר שהמניה הכפילה את שוויה במהלך ארבע השנים האחרונות.
7 מנהלים, סך עלות שכר של 23 מ' ש'
ונתחיל בעלויות השכר של שבעה מבכירי הבנק. מקבל השכר הכי בכיר בבנק הוא המנכ"ל אלי יונס, שבאפריל הקרוב יסגור תשע שנים בתפקיד. עלות שכרו הכוללת של יונס (כולל המרכיב ההוני) עמדה אשתקד על 8.2 מיליון שקל או 4.3 מיליון שקל ללא המרכיב ההוני (שהוא אינו תזרימי). יונס, מתוקף מעמדו, קיבל לאורך שנות כהונתו בתפקיד חבילות אופציות די נדיבות והבנק מכיר מידי שנה בחלק משוויין כהוצאה חשבונאית (ועל כך בהמשך).
כולל המרכיב ההוני, עלות שכרו החודשית של יונס עמדה על 682 אלף שקל, וללא המרכיב ההוני מדובר על עלות שכר של 357 אלף שקל.
יונס והסמנכ"לים הכפופים לו, כפי שעולה מהדו"ח, ויתרו על המענק השנתי לו הם זכאים. במקרה של יונס מדובר על ויתור שהוא חלק מהסכם ההעסקה האחרון שלו (המסתיים באפריל 2014), ואילו במקרה של הסמנכ"לים מדובר על ויתור שהוא חלק מהקצאת אופציות שקיבלו.
שני הבכירים היחידים שכן קיבלו מענק הם דן לובש, מנכ"ל חברת הבת השוויצרית, יונייטד מזרחי; וגלית ויזר, המבקרת הראשית של הבנק. לובש קיבל מענק של 100 אלף פרנק שוויצרי (408 אלף שקלים), ואילו ויזר קיבלה מענק של 365 אלף שקל.
סך עלות השכר של שבעת הבכירים עמדה אשתקד על 23 מיליון שקל או 15.9 מיליון שקל ללא מרכיב הוני.
עלות שכרו של יעקב פרי, יו"ר הבנק, שפרש באוקטובר האחרון מתפקידו (על רקע כניסתו לפוליטיקה) עמדה על 2.3 מיליון שקל או 191 אלף שקל בחודש. פרי, נזכיר, כיהן כיו"ר הבנק במהלך 10 השנים האחרונות (2003-2012), ומבדיקת "גלובס" עולה כי במהלך תקופה זו צבר 30 מיליון שקל (ברוטו), וזאת, נזכיר, עבור 60% משרה.
עלות שכר חודשית של 25 א' ש' לעובד
דו"חות הבנקים (ולא רק זה של מזרחי-טפחות) מאפשרים הצצה לעלויות השכר הממוצעות של כל עובדי הבנק, וליתר דיוק - של כל עובדי הקבוצה, דהיינו עובדי הבנק בארץ, עובדי סניפי הבנק בחו"ל, ועובדי חברות מאוחדות של הבנק בארץ ובחו"ל.
קבוצת מזרחי-טפחות מעסיקה בסך הכול 5,613 עובדים (עובדים על בסיס משרה מלאה), וזאת לעומת 5,405 בשנת 2011 - גידול שנתי של 3.9%.
מטבע הדברים, רוב עובדי הקבוצה מועסקים בבנק עצמו (82.8%), ואילו 1.5% מועסקים בחו"ל (הן בסניפי הבנק והן בחברות המאוחדות שלו). בשנת 2011, לשם ההשוואה, מדובר על התפלגות של 82.7% ו-1.5% בהתאמה.
לפי בדיקת "גלובס", סך עלויות השכר של הבנק (החל ממשכורות, דרך הפרשות לקרנות פנסיה, וכלה בביטוח לאומי ומס שכר) עמד אשתקד על 1,701 מיליון שקל, ומכאן שעלות השכר הממוצעת לעובד בקבוצה עמדה אשתקד על 303,046 שקל בשנה או 25,254 שקל בחודש. בשנת 2011, לשם ההשוואה, מדובר היה על עלות שנתית ממוצעת של 298,797 שקל ועל עלות חודשית ממוצעת של 24,900 שקל, ובמילים אחרות - עלייה של 1.4%.
עלייה זו נובעת מכך שסך עלויות השכר של הבנק עלה בין שנים אלו בשיעור של 5.3% ואילו מספר העובדים הכולל עלה בשיעור של 3.9%.
עוד עולה מדו"חות הבנק כי בין השנים 2010-2012 גדלה מצבת עובדי הקבוצה בשיעור של 8.6%, ובאותו הזמן סך עלויות השכר של הקבוצה עלו בשיעור של 11.3%.
יונס: אחד השכירים העשירים בארץ
דו"חות בנק מזרחי טפחות ממחישים - ולא בפעם הראשונה - כי אלי יונס, מנכ"ל הבנק, הוא אחד השכירים העשירים בארץ. יונס, שנכנס לתפקידו באפריל 2004 צבר עד כה הון בשווי כולל של 135 מיליון שקל (ברוטו, לפני מס) - כך עולה מבדיקת "גלובס".
יונס צבר עלויות שכר (מרכיבי מזומן בלבד) של 41 מיליון שקל, אך המרכיב הכבד ביותר בסך הונו הוא תוצר של תגמול הוני אותו קיבל מרגע כניסתו לתפקיד. הבנק, נזכיר, פינק את יונס בחבילות אופציות די נדיבות, והודות לשיפור התמידי בביצועי הבנק - וכפועל יוצא הזינוק במחיר המניה - הרוויח יונס לא מעט מאופציות אלו. לפי בדיקת "גלובס", יונס מימש מאז כניסתו לתפקיד מניות שהניבו לו הטבה של 55 מיליון שקל (הטבה פירוש הדבר לאחר תשלום תוספת המימוש של האופציות למניות רגילות).
כמו כן, ליונס נותרו 2.2 מיליון אופציות בערך (חצי מהחבילה האחרונה שהוענקה לו), ומכיוון שמחיר המימוש שלהן הוא 21.18 שקל, ומחיר מניית מזרחי-טפחות עומד כרגע של 39 שקל בערך, סך ההטבה הטמונה באופציות אלו עומד על 39 מיליון שקל (לפני מס).
יונס (61), נזכיר, החל את הקריירה שלו במשרד האוצר עוד כשהיה סטודנט צעיר בן 23. בשנת 1983, כשהוא בן 32, מונה לסגן החשב הכללי, ואחרי שש שנים קודם לתפקיד החשב הכללי במשרד האוצר. לאחר שפרש מהמגזר הציבורי, כיהן במשך כחמש שנים כמנכ"ל בנק "כללי", ובהמשך מונה לסמנכ"ל ואחראי על החטיבה הפיננסית של בנק הפועלים. באפריל 2002 מונה למנכ"ל בנק הפועלים אך פרש מהתפקיד לאחר שנה על רקע חילוקי דעות מול נציגי בעלי השליטה בבנק דאז.
