זה ממש לא היה ניסיון להוריד גשם על התהלוכה, אם כבר יותר עניין של כבוד עמוק ואחווה אוברמנשית, אבל רוג'ר פדרר הצביע על חור בסיפור הקאמבק של רפאל נדאל, שזכה השבוע בטורניר המאסטרס באינדיאן וולס. החור בסיפור של נדאל הוא, לפי פדרר, שחסר בו מוטיב מרכזי בקאמבקים: ההפתעה. פדרר, ששיחק עם גב תפוס באינדיאן וולס והפסיד לנדאל 6-4, 6-2 ברבע הגמר, פשוט חושב שלא צריך לצפות לשום דבר אחר מנדאל, "אחרת הוא לא היה חוזר לסבב".
מאז שנדאל חזר לסבב - אחרי היעדרות של שבעה חודשים בגלל פציעה כרונית בברך שמאל שגרמה לו להחמיץ את המשחקים האולימפיים, היו.אס אופן ואליפות אוסטרליה - הוא הגיע לגמר אחד (וינה דל מאר, הטורניר הראשון שלו) וזכה בשלושה תארים (סאו פאולו, אקפולקו ואינדיאן וולס). אינדיאן וולס היה המבחן הרציני הראשון בקאמבק, והמסקנה הכי חשובה ממנו היא שנדאל "שוב נראה חזק", אמר תומאס ברדיך מצ'כיה, המדורג 6 בעולם, שהפסיד לנדאל בחצי הגמר 6-4, 7-5. "הוא עדיין משחק מאוד אגרסיבי, ומה שהיה חסר במשחקים הראשונים אחרי שהוא חזר מהפציעה היה אולי קצת ביטחון במשחק שלו, אבל בטח לא היום ולא יותר".
***
הביטחון שנדאל החזיר לעצמו הוא בעיקר תוצאה של החלטות נכונות. נדאל היה אמור לחזור לשחק לפני אליפות אוסטרליה, אבל ברגע האחרון החליט לוותר על טורניר הכנה בקטאר ועל הגראנד סלאם הראשון של העונה, שמשוחקים על מגרשים קשים (בטון). במקום זה הוא החליט להתחיל את הקאמבק שלו בשלושה טורנירים קטנים באמריקה הלטינית, על החימר הרך והאהוב עליו כל-כך, עם עלייה הדרגתית ואיטית ברמת היריבים. אחרי ניצחונות על ארבעה יריבים מהטופ-10 בשבועות האחרונים (דוד פרר הספרדי בגמר באקפולקו; פדרר, ברדיך ודל פוטרו הארגנטיני באינדיאן וולס), שלושת האחרונים על מגרש קשה, כבר ברור שנדאל, בן 26, שוב מועמד לזכות בכל גראנד סלאם שהוא משחק בו. מה שעדיין לא ברור זה בעוד כמה גראנד סלאמים הוא יוכל לשחק.
הבעיה של נדאל פשוטה: הוא סובל, כמעט כל הקריירה, מדלקות גידים כרוניות (טנדיניטיס) בשתי הברכיים, ולטנדיניטיס אין באמת תרופה, רק מנוחה, קרח ותרופות אנטי דלקתיות. "דמיינו את הלחץ שנדאל שם על הברכיים שלו עם עצירות מהירות וזינוקים (לספרינטים) על מגרש טניס קשה", אמר ד"ר בנג'מין וודרו מאוניברסיטת וויסקונסין, שמתמחה בפציעות ספורט. "בהתחלה, הוא יחווה כאב רק אחרי אימון או משחק, שנקרא מתיחה בדרגה 1. קצת קרח ותרופה אנטי דלקתית יגרמו לכאב לשכוך, וכאתלט עילית, הוא בטח מתעלם מהמיחושים ומהכאבים שמגיעים עם שעות המשחק כל יום. עם זאת, הכאב יתחיל לחדור לפעילות וגם אם הוא לא באמת משפיע על ההופעה, הוא נמשך יותר זמן אחרי המשחק ועלול לגרום לקשיים בשינה. בלי מספיק טיפול ומנוחה, הדלקת מחמירה, סיבי הגידים נחלשים והגיד יכול להיקרע חלקית. לבסוף, הגיד יכול להיחלש מספיק כך שהוא נקרע ודרוש ניתוח כדי לחבר אותו לעצם".
נדאל הגיע לדרגה השנייה בטנדניטיס, כלומר דלקת שמחמירה לכדי קרע חלקי, כבר פעמיים. הפעם הראשונה הייתה ב-2009, אחרי ארבע שנים וחצי של מאמץ כמעט בלתי פוסק, ותקופת ההחלמה היתה ארבעה חודשים. הפעם השנייה הייתה ב-2012, אחרי שנתיים וחצי של אותו מאמץ, ותקופת ההחלמה הייתה שבעה חודשים. כלומר: פרק הזמן בין הפציעות של נדאל הולך ומתקצר, ותקופת ההחלמה הולכת ומתארכת. וזאת מציאות של זמן שאול, שאלא אם בונים על נס או על תגלית רפואית, צריך לקבל שהיא לא עומדת להשתנות.
***
המציאות הזאת קשורה גם, בנוסף לסגנון הפיזי של נדאל שגובה מחיר שהגוף שלו לא יכול לעמוד בו, לשינוי שסבב ה-ATP עשה בהדרגה ב-30 השנים האחרונות. ב-1983, רק 26 מ-85 הטורנירים בסבב היו על מגרשים קשים, שגובים את המחיר הבריאותי הכי יקר מהשחקנים. השנה,37 מ-65 הטורנירים בסבב הם על מגרשים קשים, שבאו ברוב המקרים על חשבון טורנירי חימר, המשטח הכי ידידותי לשחקנים.
"ה-ATP חייב להתחיל לחשוב על דרכים להאריך את הקריירות של השחקנים", אמר נדאל באינדיאן וולס, "אני לא יכול לדמיין שחקני כדורגל משחקים על בטון; אני לא יכול לדמיין שום ספורט אחר שכולל תנועה אגרסיבית כמו טניס משוחק על משטחים אגרסיביים כמו שלנו. אנחנו הספורט היחיד בעולם שעושה את הטעות הזאת, וזה לא ישתנה. אחרי הקריירה שלי, זה יהיה נחמד להיות מסוגל לשחק כדורגל עם חברים, או טניס. אבל עם המשטח הזה, אני לא חושב שזה יהיה אפשרי. למען הדורות הבאים, זה חייב להשתנות. אני לא מדבר על הקריירה שלי. הקריירה שלי גמורה".