אל תצפו להתפוררותה המהירה של הממשלה החדשה, זה לא הולך לקרות בקרוב. ממשלות לא קמות כדי להתפרק כעבור זמן קצר, בטח לא ממשלה שהמו"מ שקדם להקמתה ייזכר כאחד המורכבים והקשים שנוהלו כאן. האינרציה לא תפסח על הממשלה החדשה; רק יתרגלו למשרה וללשכה ובלי שישימו לב תחלוף לה שנה, אחר כך משבר או שניים - והנה מחצית קדנציה כבר מאחוריהם.
ספק אם הייתה ממשלה שמערכות היחסים והשנאות בין בכיריה היו שקופות ופומביות כל-כך עוד בטרם החלה לתפקד. כשפתח אמש ראש הממשלה את הישיבה הראשונה, אמר לחבריו השרים: "אנחנו פותחים היום את שולחן הממשלה ואנחנו גם מנקים שולחן. שמים את המחלוקות בצד, עובדים יחד. יש כאן אנשים מצוינים. אנשים רעננים, והדרך היחידה שנוכל להצליח זה בשיתוף-פעולה". למאזין מן הצד התקבל הרושם שיותר משכיוון את הדברים לשרים, הוא בעיקר ניסה לשכנע את עצמו.
הנעלם הגדול בראשיתה של הקדנציה הזו הוא יאיר לפיד. על נפתלי בנט, יצליח יותר יצליח פחות, ניתן להמר בביטחון שימשיך ליטול חלק מרכזי בחיים הציבוריים. קם מנהיג לציונות הדתית, ואין שום סיבה להעריך שילך לאנשהו. אצל לפיד התמונה מורכבת בהרבה. 19 המנדטים בבחירות באו לו מוקדם, הוא לא ציפה לכל-כך הרבה.
כעת הוא שר האוצר של מדינת ישראל. מתחיל מהכי גבוה שאפשר וצולל היישר אל תהומות הגירעון הלאומי. הדעת נותנת שמכאן ייקלע לשחיקה ארוכה שתכרסם קשות בפופולריות שלו. קשה להיות שר אוצר פופולרי, נסו להיזכר באחד כזה. אפילו נתניהו כשר אוצר (מוצלח על פי רוב הדעות) סבל רבות בדעת הקהל ושילם על כך כשהליכוד בראשותו התרסק ל-12 מנדטים בבחירות 2006.
די לטשטוש
אוטוטו יגיש שר האוצר לפיד את תקציב המדינה, יהיו בו גזירות ויהיו בו מסים - אין ברירה אחרת. הכתבים ברדיו ובטלוויזיה (הכותב ביניהם) ימהרו לשלוף את ההקלטות מהבחירות שבהן הוא מתחייב להתנגד לגזירות ולמסים. אז יגלה לפיד שיותר משהישראלים אוהבים לרומם אל על כוכבים חדשים, הם אוהבים להתאכזב מהם. עניין של הרגל. האתגר הגדול שלו יהיה אם יצליח לצאת בשלום מהמשימה שלקח על עצמו באוצר. ותיקים ומנוסים ממנו נכשלו בכך.
לפיד סחף אחריו עשרות אלפי צעירים שנהרו לקלפיות והצביעו לו. הם ראו מולם את המגיש הרהוט מהטלוויזיה שדיבר נגד הממסד והתאהבו. בבחירות הבאות הם ייתקלו בשר האוצר שיגיע אליהם מלב לבו של הממסד. הטרנד יהיה טיפה פחות טרנדי.
בין לבין, במרוצת הקדנציה יצטרך השר הטרי להישיר סוף-סוף מבט לעבר סוגיה שולית שלא ממש עניינה אותו במו"מ הקואליציוני, וודאי נשכחה מראשו כשחבר לנפתלי בנט והעניק לאורי אריאל את המפתחות למשרד הבינוי והשיכון - הסוגיה המדינית. על אף שהקפיד לאורך הקמפיין לטשטש מסרים והציג את יש עתיד כמפלגת מרכז, לאיש אין ספק ביחס לעמדותיו המדיניות. בבחירות דיבר על מדינה פלסטינית ומתח ביקורת על תקצוב התנחלויות. כמה שנים קודם, הצהיר כי אין מנוס מחלוקת ירושלים. אף שניסה במהלך הקמפיין לקרוץ לקהל ימני, ניתן לשער שרוב רובם של מצביעיו ממקמים עצמם בצד השמאלי של המפה. הברית עם בנט סייעה לו לגרוף הישגים נאים במו"מ הקואליציוני, אבל השכיחה ממנו את התביעות שהשמיע בקמפיין לחידוש המו"מ עם הפלסטינים. עכשיו הוא מתבקש להחליט מי יהיו השותפים האמתיים שלו בממשלה החדשה - נפתלי בנט ואורי אריאל או ציפי לבני ועמיר פרץ.
על גיוס חרדים או העלאה של אחוז החסימה הוא מוכן להילחם כארי, הקשקוש הזה עם אבו מאזן הפסיק משום מה להטריד אותו. כעת, כשר בממשלה וחבר קבינט, איבד את הזכות להמשיך ולהלך בין הטיפות.