"מאז הפרטת בנק הפועלים ב-1997 היה תהליך נמשך של הידרדרות איכות הממשל התאגידי בבנק; זה היה הרקע להתפטרות של שני קודמיי בתפקיד מנכ"ל הבנק, וגם הרקע להתפטרות שלי" - כך אמר היום (ד') מנכ"ל בנק הפועלים לשעבר, צבי זיו, במסגרת עדותו במשפטו של יו"ר דירקטוריון הבנק לשעבר, דני דנקנר, הנאשם בקבלת דבר במירמה, מירמה והפרת אמונים בתאגיד, הלבנת הון ועבירות נוספות.
במסגרת עדותו הראשית וחקירתו הנגדית, יצא זיו בהאשמות חריפות כלפי ההתנהלות העסקית והארגונית בצמרת הבנק וכן כלפי התערבות היתר של דנקנר, בתפקידו כיו"ר הבנק, בעניינים שמעבר לסמכותו.
דנקנר מואשם בין היתר שכיו"ר הבנק לא דיווח על הקשרים העסקיים של חברת אלרן, שהייתה בבעלות משפחתו, עם קרן RP בראשות רפי ברבר, בעת שניהל משא-ומתן בשם הבנק עם ברבר על תשלום לקרן RP על חלקה בעסקת רכישת בנק פוזיטיף הטורקי, תשלום שהסתכם ב-25 מיליון דולר.
עוד מואשם דנקנר בכך שקיבל הלוואה של 5 מיליון אירו מהבנק ההולנדי DHB, שהיה בבעלות איש העסקים הטורקי הליט צ'ינגלולו, שהיה גם בעליו של בנק פוזיטיף, וזאת על סמך הצהרה כוזבת על הון אישי בסך 50 מיליון יורו.
זיו, ששימש מנכ"ל בנק הפועלים בין השנים 2003 ל-2009, הוא אחד מעדי התביעה המרכזיים בתיק.
"נגיעה אישית"
"כל מנכ"ל שרוצה לבצע את עבודתו בצורה נאותה צריך להגיע לעמק שווה עם היו"ר, שבדרך-כלל רוצה לפעול מעבר לסמכויות הפורמליות שלו", אמר זיו בתשובה לשאלות התובע, ד"ר מאור אבן-חן מהמחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה. "מייצרים תחום אפור שהוא מפלט לרצונות של היו"ר למעורבות יתר. הדוגמה של קביעת הפיצוי לרפי ברבר הייתה דוגמה קלאסית לכך. מצד אחד ברבר ניהל משא-ומתן מול הגוף המקצועי בבנק, מצד שני הוא היה מתלונן אצל דנקנר כל הזמן על קשיחות, והיה ברור לי שזה ייגמר בחדר של דני".
לדברי זיו, "הממשל התאגידי הלא תקין הוא לא בהכרח גלוי לציבור, ופגיעתו יכולה להיות משמעותית באיכות ההתנהלות של הבנק. מה שכן פוגע תדמיתית בבנק בצורה מהותית הם דברים שיוצאים החוצה מהסוג שנידונים במשפט הזה. הבנק תלוי במידה רבה באמון הציבור, אמון הציבור תלוי במידה רבה בהתרשמות שיש לציבור מהאתיקה של הבנק, מאיכות ההתנהלות שלו, ובמידה שיוצאים דברים שהם מצפים מנושאי משרה בבנק הדבר פוגע בתדמית בצורה מהותית. יש לזה בוודאי השפעה מצטברת".
זיו סיפר על יחסיו כמנכ"ל עם דנקנר כיו"ר הדירקטוריון, וחיווה את דעתו על כך שדנקנר לא דיווח לגורמים הרלוונטיים בבנק על קשריו העסקיים הפרטיים עם רפי ברבר.
"אני חושב שאם נוהל משא-ומתן עסקי עם רפי ברבר מהצד הפרטי של דנקנר, הוא לא היה צריך לנהל עם רפי ברבר משא-ומתן בשם הבנק על הפיצוי (בשל הצורך להוציא את קרן RP, שלא זכתה לאישור הרגולטור הטורקי, מעסקת רכישת בנק פוזיטיף, י"י)", אמר זיו. "דנקנר היה צריך לפסול את עצמו מכיוון שיש לו נגיעה אישית ניגוד עניינים, ולהודיע לברבר שהוא לא יכול להיות מעורב בעניין. החובה במקרים האלה היא בוודאי להודיע לבנק, כלומר לדירקטוריון. מהניסיון שלי, כשהיו בדירקטוריון, דיונים ולדירקטור היה עניין אישי בעניין, הוא לא השתתף בדיון".
"לא שחור ולבן"
בחקירתו הנגדית אמר לזיו סנגורו של דנקנר, עו"ד יוסף בנקל, כי למרות שידע על התחייבויות שפיזר דנקנר בעל-פה לצ'ינגלולו ביחס לקבלת הלוואה על-ידו מבנק הפועלים, בסמכות ההנהלה היה לא לאשר את מתן ההלוואה.
"החיים הם לא שחור ולבן", השיב זיו. "תיארתי את מורכבות היחסים עם צ'ינגלולו ואת הצדדים השונים של שמור על השותף ואל תשמור על השותף. זה לא החלטה שאפשר למדוד אותה עם מטר. העניין הוצג להנהלה תחת אילוץ, שהוא ההחלטה שקיבל היו"ר (דנקנר, י"י) שהוצגה לשותף (צ'ינגלולו, י"י).
"בסיטואציה הזו, אם לרגע חושבים על שימור היחסים עם השותף, יותר גרוע להגיד לשותף ששמע לכאורה מיו"ר הבנק תשובה אחרת, ואחרי יומיים יקבל תשובה שלילית, זה היה גורם נזק ליחסים איתו בצורה הרבה יותר חמורה".
השופט צבי גורפינקל סיכם את עמדתו של זיו בנושא עמדת ההנהלה ביחס למתן ההלוואה לצ'ינגלולו: "העד אומר שהעמידו את ההנהלה במצב בלתי אפשרי, וצריך היה לאשר את זה בדיעבד, ושזה לא תקין".
זיו סיפר עוד על תקרית חמורה ביחסיו עם דנקנר, בשלב המאוחר של יחסיהם, לאחר שאלה התדרדרו: "אני רציתי לעשות שינויים במינוי מנהלי אגפים, על-פי המלצות מנהלי החטיבות הרלוונטיים. דני איים עליי שהוא לא רוצה לעשות את המינויים האלה, למרות שזה לא היה בסמכותו, ושאם אני אבצע את המינויים האלה, הוא ילך לדירקטוריון ויבטל אותם, למרות שזה לא בסמכות הדירקטוריון, אלא בסמכות ההנהלה. אלה לא היו מינויים בדרגה שדורשת אישור דירקטוריון. זה היה השבר החמור ביותר ביחסים שלנו, שבסך-הכול היו יחסים טובים, גם כשהיו חילוקי דעות. זה היה דבר חמור ביותר - התערבות בסמכויות של ההנהלה".
השפעה על ההליך האזרחי
במהלך הדיון השמיע השופט גורפינקל את דעתו כי תוצאת במשפטו הפלילי של דנקנר, המתנהל בפניו, תשפיע בהכרח על ההליך האזרחי של התביעה הנגזרת נגד הבנק ונגד דנקנר המתנהל הנפרד בבית המשפט המחוזי, וזאת אם יוכח כי גובה התשלום שקיבל ברבר מבנק הפועלים בהנחיית דנקנר אכן היה מוגזם.
"ברור לכולנו שתהיה השפעה של התיק הזה על גורל התביעה הנגזרת שהוגשה נגד דנקנר", אמר גורפינקל, "הרי לא היו מגישים תביעה נגזרת אם היו חושבים שהכול נעשה כדין. התביעה הוגשה במחשבה שדנקנר היטה את נושא הפיצוי לברבר עקב עסקיו הפרטיים, והזיק בכך לבנק".
עם זאת, השופט ציין כי "צריך להפריד בין נושא ניגוד האינטרסים, שהוא עובדה, אם דנקנר לא גילה את קשריו עם ברבר, בהנחה שהוא לא גילה יש כאן לכאורה ניגוד אינטרסים. מצד שני, לא בהכרח יש נזק לבנק כתוצאה מזה".
"נוהגים בקשיחות"
זיו ציין כי במהלך המשא-ומתן שניהל הוא עצמו עם ברבר, על הפיצוי שתקבל הקרן על יציאתה מעסקת רכישת הבנק, הוא קיבל פעם אחר פעם מסרים מדנקנר ללכת לקראת ברבר.
"לאורך כל התקופה קיבלתי מסרים מדנקנר שאנחנו נוהגים בקשיחות, שצריך ללכת לקראת ברבר. אני נתתי הנחיות לצוות לעשות כמיטב יכולתם. לא הייתה הנחיה ישירה מדני לחתוך כך או כך.
"בפגישה אצל דני סוכם טווח הפיצוי שעליו נוכל לנוע במשא-ומתן, בין 5 ל-25 מיליון דולר. מאוחר יותר דנקנר וברבר סיכמו על פיצוי של 25 מיליון דולר. לא קראו לי לפגישה הזו, למרות שהייתי אמור להיקרא אליה. לא הוזמנתי, ובדיעבד התברר לי כי הפגישה התקיימה, ונסגר מה שנסגר".
לשיטתה של ההגנה, בשלב חקירתו הנגדית חזר בו זיו מעמדותיו הראשוניות, המחמירות, לגבי ניגוד העניינים שבו היה מצוי דנקנר ולגבי חובת הדיווח שלו למוסדות בנק הפועלים על אודות קשריו עם קרן RP. בחקירתו הנגדית הבהיר זיו כי הפריד בין השאלה האם ברבר זכאי לפיצוי, ובין שאלת גובה הפיצוי.
"האם היה צריך לשלם לרפי ברבר פיצוי? התשובה שלי היא חד-משמעית כן, כי אנחנו באים ביוזמה להגיד לו תוותר על זכויותיך, אנחנו מבקשים ממנו לוותר על זכויותיו בעסקה, בוודאי שזה עולה כסף. הדבר השני שעמד לדיון הוא כמה צריך לשלם לו. קבענו את הטווח הנכון מבחינתנו שבו צריך לנוע הסכום, והוא נקבע בקצה העליון של הטווח הזה".
"זרק מספרים בשמיים"
עו"ד בנקל הציג לזיו נתונים, שלפיהם ברבר דרש בתחילה מבנק הפועלים פיצוי בגובה של 60 מיליון דולר, ואחר-כך הסכים לרדת ל-47 מיליון דולר, כך שהסיכום בין דנקנר לברבר על פיצוי של 25 מיליון דולר היה למעשה לטובת הבנק.
"שמעתי את המספרים האלה מההנהלה", השיב זיו. "המספרים האלה חסרי בסיס לדעתי, הוא זרק מספרים בשמיים. גם המספר בטווח העליון של 25 מיליון דולר הוא מאוד אופטימי, ולא ציפינו שזה ייגמר שם. משא-ומתן צריך להתקיים בתוך טווח נורמלי, והטווח הנורמלי היה בין 5 ל-25. אין שום משמעות למספרים האלה 60 ו-47. בשלב הזה ברבר כבר לא רצה 15% מבנק פוזיטיף, הוא רצה רק 10%, וה-25 מיליון דולר התייחס ל-15%". (ת"פ 47038/10/12).
פרקליטו של דני דנקנר, עו"ד יוסי בנקל ממשרד ראב"ד מגריזו בנקל ושות', מסר בתום הדיון כי "עדותו של מר צבי זיו היום בבית המשפט תרמה רבות להעמדת הדברים על מקומם, באופן המכניס את הנטען בכתב האישום לקנה-המידה הנכון והמידתי. דבריו הצביעו על כך שכל התנהלותו של מר דנקנר הייתה לטובת הבנק, ולא נפל בה כל רבב".
