אירוע ההתרסקות של מסוק הקרב ליד קיבוץ רבדים, היה אייטם מתבקש בתוכנית "עושים צהריים" של גלי צה"ל. כדרכה, בחרה המנחה, יעל דן, לתקוף אותו מהפן הרגשי, והעלתה לשידור את ליהי דנור ששכלה את בעלה, שי, בתאונת מסוק לפני 4 שנים. דנור גם הכירה היטב את נועם רון ז"ל, אחד ההרוגים.
ליהי סיפרה ששי והיא שירתו עם רון בבסיס, ואיך הגיע אליה הביתה בשבעה עם גיבוי למחשב, והסביר כמה חשוב שתשמור עליו את כל התמונות של בעלה כדי שלא יאבדו, איך הוביל את הישיבות שהתקיימו לקראת המרוץ לזכר בעלה, ובלחישה כמעט סיפרה שהיא לא מכירה את אשתו, אבל היא מחבקת אותה מרחוק.
כשאנחנו יושבות בבית הקפה ברוטשילד, אני עם הפוך והיא עם דיאט ספרייט, משקפי ראייה עגולים אופנתיים, ופוני בלונדיני שמלווה אותה כבר כמה עשורים ומשווה לה מראה צעיר בהרבה מגילה, היא עדיין חיה את הריאיון הזה.
"בכיתי איתה", היא אומרת. "כשהיא סיפרה עד כמה היה משמעותי בחייה, פשוט נחנקתי. יוצא לי לבכות בתוכנית, למרות שאני משתדלת להחזיק את עצמי. אין שום דבר רע ברגש. הרגש הוא דרך לחשוף את הדברים באופן אפקטיבי. הוא מפעיל את המאזין".
- גם בחיים הפרטיים את רגישה כל-כך?
"מיקי חיימוביץ' צוטטה כשאמרה, 'לא יכולתי לסבול את הסבל הזה יותר'. אני לא מרגישה ככה, שאני לא יכולה לשאת את הסבל, אני מגיעה בכל בוקר לעבודה עם חיוך. כן, אני מתרגשת ולוקחת ללב. חיילת סיפרה לי שהיא מגייסת ציניות כדי להתמודד עם דברים קשים בעבודה. ציניות אני לא מצליחה לגייס. אני מתרגשת".
דן משדרת בתחנה הצבאית מאז גיוסה. ב-13 השנים האחרונות היא מגישה את "עושים צהריים", אישה יחידה בלוח השידורים הגל"צניקי בין שועלי אקטואליה נשכניים כמו רזי ברקאי, ניב רסקין ומיכה פרידמן. במידה מסוימת היא מקיימת את הסטראוטיפ הנשי שמדבר מהלב, בניגוד למקבילתה ברשת ב' בתוכנית "בחצי היום", אסתי פרז, שמטפלת באקטואליה קשה בלי רבע סנטימנט.
מבקריה יאמרו, שהיא הולכת על הגבול שבין הלגיטימי לצהוב והמציצני, כשלצד עדכונים של כתבי המערכת ודיונים בנושאים פוליטיים, מדיניים ופליליים, היא משלבת דיון על תרומת ביציות, ריטלין בגיל מבוגר, וסמול טוק על סורבה הווניל-פיסטוק של נתניהו, עם בעלי חנות הגלידה הירושלמית.
דן נעלבת לעומק מהביקורת, ומגיבה בלהט עם כל הגוף. "אני מתקוממת נגד המשוואה שסיפור אנושי שווה צהוב. אני מאמינה מאוד בתכנים המרגשים ואני לא מכירה צבעים, לא אדום, כחול, או צהוב. אני עוסקת בתכנים חשובים".
- תכנים שרסקין וברקאי לא היו נוגעים בהם, כי הם לא נחשבים לעיתונות פרופר.
"הם לא צריכים לטפל בנושאים כמו תקיפה מינית. בכלל, רצוי שלא כל אחד יטפל בזה. השאלה הראשונה אצל מראיינים גברים בהקשר הזה, היא 'למה רק עכשיו נזכרת?'. הם לא מבינים שזה כמו לרקום תחרה. מה שיפה בתוכניות בגל"צ, שכל אחד מאיתנו מביא מהאישיות לתוכנית שלו וכל אחד בוחר את המקום שלו".
להפסיק לטשטש
"המפגש שלי עם אורלי לפני 13 שנים העביר אותי מהפכה דרמטית", מספרת דן על האישה ששינתה את כל התפיסה שלה לשידור, והתיר לה להביא את הרגש אל מקלט הרדיו שלנו. אותה אורלי, התקשרה למערכת כמה חודשים אחרי עליית "עושים צהריים" לאוויר, והחליפה כמה מילים עם חייל בשם גיא סודרי, אז מפיק התוכנית והיום עורך המהדורה המרכזית של ערוץ 2. סודרי מסר את ההודעה. "אנחנו מקבלים כל-כך הרבה טלפונים ממאזינים, ואנחנו פוטרים אותם בהינף יד, ומאחוריהם יכולים להסתתר האייטמים הכי משמעותיים".
דן צלצלה והשתיים נפגשו. "אני עושה את זה הרבה, נפגשת עם מאזינים, חלק גדול מהפגישות האלה לא מגיעות בכלל לשידור".
- למה לך לעשות את זה? את הרי לוקחת הכול כל-כך ללב.
"כי אני מאמינה בחושים שלי. בשיחת הטלפון אורלי לא סיפרה לי כלום. היא ביקשה שאפגוש אותה בארגון אל"י בנוכחות הפסיכולוג שלה. ראיתי אישה בת 31, עם שני ילדים. היא סיפרה שהדוד שלה אנס אותה לכל אורך ילדותה והיא רוצה להעמיד אותו לדין ולא מצליחה, כי הפרקליטות סוגרת שוב ושוב את התיק, כי כשהיא צריכה לתאר מה עבר עליה, היא לא מסוגלת. סיכמנו שהיא תבוא להתראיין והפסיכולוג אמר שיבוא איתה לשידור".
- מסוכן להתעסק בפצע פתוח כזה.
"החלטתי לקחת את זה על עצמי. הדרמה המרכזית הייתה מבחינתה ביום שהדוד נתן לילדה הבכורה שלה ללקק ארטיק. פתאום הכל התפרץ. היא החליטה לספר את זה לדודה שאמרה לה, 'בואי נשאיר את זה בינינו, לא נספר לאף אחד'. ולא מדובר במשפחה חשוכה, אלא במישהי מהתחום שלנו. המשפחה הוקיעה אותה. דיברתי איתה בשידור סביב-סביב, ואז שאלתי, 'אורלי, מה הוא עשה לך?' היא הורידה את הראש למטה, ואז התקפלה מתחת לשולחן עם אצבע בפה, והבנתי שיש לי שם ילדה בת ארבע עם מבט מבוהל, שלא מזהה אותי וממלמלת דברים. הפסיכולוג ביקש חדר עם מיטה ובמשך כמה שעות, העיר והרדים אותה, בכל פעם התקדם איתה בגיל, עד שהחזיר אותה".
- זה מבהיל.
"הלכתי אחריו לחדר. באולפן היו ילדים בני 18, חיליק שריר (היום סמנכ"ל חדשות 2 - ל"ר) היה שם, סודרי. ואני רואה את הסצנה הזאת ומחליטה שלא משנה מה, הדוד הזה יעמוד לדין. אני משדרת את הריאיון ערוך, עד הקטע שבו היא נשכבה על הרצפה, ולא חושפת למה הפסקתי אותו ומתחילה בסדרת טלפונים לפרקליטות המדינה כדי לברר איך אדם שהחריב כל דבר אצל האישה הזאת, לא עומד לדין. בסופו של דבר שום דבר לא זז. פרקליטת המחוז בב"ש אומרת לה, איפה היית עד עכשיו וכשאורלי משיבה שהיא הדחיקה, התשובה שהיא מקבלת, היא 'אז תמשיכי להדחיק'".
בשלב מסוים מבקשת אורלי את דן לקחת אותה לטלוויזיה. "'תחשפי, תצלמי, אי אפשר להשאיר את זה ככה'. יצא שאלוהים נתן לי תוכנית תחקירים בערוץ 10 ואני באה אליה עם צוות צילום בידיעה שאני לא מפסיקה, גם כשהיא חוזרת לילדות, וממשיכה לצלם. הזמנתי את עדנה ארבל שעמדה בראש הפרקליטות להגיב וזה אחרי שבמשך כל הזמן הזה אני בקשר עם משרד המשפטים והפרקליטות. ארבל צופה, וכשהיא יוצאת מהאולפן היא אומרת לי, 'תני לי כמה ימים'. היא נתנה צ'אנס וגיבשה כתב אישום. כשנפגשנו מאוחר יותר היא אמרה שזו הייתה ההחלטה הקשה בקריירה שלה, וזו אישה שהכריעה על הגשת כתב אישום בפרשת בר-און-חברון באותה התקופה".
- ומה עם אורלי?
"הייתי איתה בחקירות במשטרה, באבחון פסיכולוגי, בדיונים בפרקליטות, ומכיוון שהפסיכולוג לא יכול היה להתלוות אלינו, אני החזרתי אותה בכל פעם כשהייתה שוקעת לטראומה, ממה שלמדתי מהפסיכולוג. בסופו של דבר הוא הועמד לדין, היא הצליחה להעיד, והוא נכנס לכלא... תראי אני מתחילה לבכות".
היא מרשה לעצמה להתמסר לדמעות רק לכמה שניות, נושמת עמוק ואומרת שאנשים לא מבינים את המשמעות של עמידת הקורבן מול האשם והיכולת להצביע עליו ולומר, כן, זה הוא. "הרכב של שלושה שופטים אמר, אנחנו מאמינים למתלוננת בכל דבר. זה לקח 11 שנים, הוא ישב שנה וחצי ונפטר בכלא. היום אורלי כבר בת משפחה. הילדים מכירים אותה, חוגגים ימי הולדת יחד".
- זו לא מעורבות יתר?
"כעיתונאית בוודאי. אבל הייתה לי פה אג'נדה. אם חציתי גבולות, זה בגלל שיש לי מטרה ואורלי עובדת איתי היום עבורה: צריך להוציא את המתלוננות מהקוביות והטשטושים. אני כמעט לא מראיינת מתלוננות עם עיוות קול, כעיקרון. אם כל 12 המתלוננות נגד קצב היו מתיישבות לתמונה קבוצתית, הכול היה נראה אחרת. אז כשאת מדברת על 'צהוב' ו'סנסציה', אני לא מכירה בזה".
- את עצמך הוטרדת מינית?
"את מכירה אישה שלא הוטרדה מינית? אני הוטרדתי אינספור פעמים".
- הייתה הטרדה טראומטית במיוחד?
"היה מישהו שהציע לי להגיש איתו תוכנית טלוויזיה ואת פגישת העבודה הראשונה החליט לעשות אצלי בבית ב-12:00 בלילה. העפתי אותו לכל הרוחות. כולנו עברנו את זה. נשים כמוני וכמוך, התפקיד שלנו הוא להתמודד עם הדברים האלה".
- הדס שטייף כתבה סטטוס בפייסבוק שבו היא מזהירה איש תקשורת בכיר שנמצא מאחורי הקלעים, שהיא יודעת שהוא מטריד סדרתי את העובדות שלו. זאת הדרך להילחם בהטרדות מיניות?
"זה מאוד בעייתי, אבל אני יכולה להבין מאיפה זה בא. מגיעות אל הדס אינספור תלונות וכולנו מודעות לקושי של נשים לחשוף את הדברים האלה. העניין הוא שאנחנו, הנשים, צריכות להציב את הרגל שלנו בין הרגליים שלו. גם בתחום התקשורת יש הרבה גברים שמנצלים את מעמדם וצריך לעצור את זה".
- את מכירה באופן אישי נשים שהוטרדו מינית בתקשורת?
"פחות. אני שומעת סיפורים כמו כולם, אבל עד שלא מגיעה אליי מתלוננת, אין להם תוקף מבחינתי".
*** הכתבה המלאה - במגזין "פירמה"