לפני כל משחק של הנבחרת משחר ההיסטוריה ועד לקיצה של האנושות תמיד יתעסקו בישראל באובססיביות בשחקנים שלא הוזמנו לסגל. לא בגלל שאנחנו בישראל, אלא בגלל טבע האדם ובפרט טבע אוהד הכדורגל. הטבע הוא שאתה יודע באופן אינהרנטי שמי שלא נמצא הוא גם זה שהכי חסר.
הנחיתה על אדמת הקודש של הגלאקטיקו מריאל מדריד קצת השכיחה את הדיון הקבוע על מחוסרי המזל שלא קיבלו את הקריאה הנכספת למשימה הלאומית, למרות שממש הגיע להם. גם העובדה שבניון כאן, והפעם בלי הסאגה הקבועה, מסייעת לדחוק לשוליים את המאוכזבים למיניהם.
ממה נובעות ההחלטות של אלי גוטמן ויוסי אבוקסיס לוותר על השחקנים האלו לקראת צמד המשחקים מול פורטוגל וצפון אירלנד, ועד כמה זה קשור לקונספציות שצמד המאמנים שלנו שבוי בהן מהעבר שלהם?
***
על טאלב טוואטחה, הילד מג'יסר א-זרקא, מדברים כבר עכשיו במכבי חיפה כעוד אחד משחקני הבית שהמועדון יוכל לייצא ממש בקרוב לאירופה בסכומים גבוהים, אולי אפילו הקיץ. כבר לפני שנתיים, כשהמגן השמאלי היה בסך הכל בן 18, הוא פרץ להרכב של הירוקים עם פציעתו של מסיללה הדרום אפריקאי, אחד הזרים הכי טובים ששיחקו כאן בשנים האחרונות. הישגו של טוואטחה היה מדהים: הוא הצליח במהרה להשכיח את קיומו של מסיללה, וחיפה זכתה באליפות.
עונה לאחר מכן רשם טוואטחה אי-יציבות מסוימת ביכולת, ובכל זאת צבר ב-2011/12 קילומטרז' קריטי של 43 הופעות בכל המפעלים במדים הירוקים, מעל 90% מהן ב-11 הפותחים, כולל שישה משחקים בשלב הבתים של הליגה האירופית. כך שטירון במעמדים בינלאומיים הוא כבר לא. העונה, במיוחד בשבועות החולפים, הוא הגיע לשיאים חדשים של חדות ודיוק. מהתבוננות בטוואטחה עושה רושם שהוא השחקן המהיר ביותר בארץ - עם הכדור ברגליו וגם בלעדיו. יש לו דריבל שמאוד קשה לעצור, ויכולת די נדירה למגינים במקומותינו - להרים כדורים מדויקים או לשחרר רוחב קטלני לתוך הרחבה, ועוד תוך כדי תנועה (!).
אז למה טוואטחה שווה נבחרת? כדי למצוא תשובה אפשרית צריך ללכת אחורה ל-27/02/2011. גוטמן מחלים מאירוע לב, אבוקסיס על הקווים בהפועל ת"א, שמארחת את מכבי חיפה בבלומפילד. באסיפה המסכמת, מדגיש אבוקסיס בפניו חניכיו: "שחקו על טוואטחה. הוא מתקשה בהגנה". בדקה הראשונה למשחק פורץ גילי ורמוט בימין, מערבב את טוואטחה, ומגביה לבן שהר שנוגח 1-0 מהיר. בהמשך המשחק, שהסתיים ב-4-1 לאדומים, המשיך טוואטחה לעשות בושות כאלו ואחרות. גוטמן ואבוקסיס חגגו בול פגיעה והסיקו מסקנות.
בהנחה שגוטמן מתכנן מערך ביצורים נגד פורטוגל הוא בוודאי לא ירצה לשחק עם מגן שמאלי שיש לו אוריינטציה התקפית מובהקת. אפשר להבין את השיקולים האלו, קשה להצדיק אותם. בהקשר הזה, גוטמן צריך לזכור שהשנים הגדולות בקריירה שלו היו כשבנה קבוצה מלהיבה בהפועל ת"א, והפאזה בחייו כמאמן שכללה "גרמניות", "0-1 קטן" ואובססיה לסדר - מיצתה את עצמה עוד בתחילת המילניום כשגורש מבית"ר של גד זאבי, גירוש ממנו לא התאושש במשך שנים. חבל שגוטמן, המשודרג, יחזור פתאום אחורה. אפילו אם זה אומר שטוואטחה יאלץ לשמור על סילבסרטה וארלה מפורטו, שחקן הכנף הימנית של פורטוגל.
וחוץ מזה, מה לגבי המשחק עם הצפון אירים ביום שלישי? לא יכול להיות שגם שם הסופה מג'יסר לא יכולה לעזור.
***
ברק יצחקי, אחד הכישרונות הכי גדולים של הכדורגל הישראלי בדור הנוכחי, החל רשמית להתאושש מהשנתיים הכושלות (ומרובות הפציעות והגליצ'ים) שלו במכבי ת"א. הוא חוזר להבקיע בצרורות: 11 כיבושי ליגה בקפריסין העונה במדי המועמדת לאליפות אנורתוזיס, מקום רביעי בטבלת מלך השערים באי השכן. על הכושר האדיר שבו נמצא, יעיד השער האחרון שכבש בשבת, במשחק חוץ בלימאסול: תנועת עומק אינטליגנטית לתוך הרחבה, ואז צ'יפ מרהיב מעל השוער ההמום.
יצחקי אינו החלוץ הישראלי היחיד בתפוצות שמצוי בכושר מעולה, שזה בערך הקריטריון הכי משמעותי לזימון שחקנים לנבחרת: דודו ביטון מפציץ בקפריסין (5 שערים ב-6 הופעות ב-54 הימים שחלפו מאז שהצטרף לאפואל ניקוסיה, מוליכת הטבלה המקומית). ולמה לא נספר ברק בדש, שנותן עונה פנטסטית בבוורן הבלגית - 8 גולים ב-20 הופעות?
ביטון, בדש, במיוחד יצחקי אבל אפילו וויאם עמאשה שנותן תפוקה נהדרת במכבי חיפה - יושבים בבית. איתי שכטר, שכבר קרוב לשלוש עונות רצופות לא פוגע בשלוש קבוצות שונות (הפועל, קייזרסלאוטרן, סוונזי), ולא כבש שער בליגה כלשהי מאז אוקטובר 2011, כן מקבל זימון.
ההתעקשות על שכטר, כמו הניפוי של טוואטחה, מריחים כמו שיקול שמסתמך על נוסטלגיה ממתחם וולפסון, ולא על המציאות בהווה. נכון שאנחנו מתעסקים כאן בחלוץ הרביעי בהיררכיה, כשבן בסט, חמד ואלירן עטר מאיישים (כנראה בצדק) את שלושת המקומות הראשונים. אבל הלו, זו נבחרת ישראל, לא מפגש חברתי או פעולה בצופים: מי שטוב, היום, צריך להיות שם. לא מי שגוטמן שומר לו חסד נעורים שמעודכן לשנת 2010.