"האם הלפטופ אינו אלא חלום שלא יוגשם אף פעם, ומדובר בלא פחות מאשר אשליה?" כך שאל ב-8 בדצמבר 1985 העיתונאי אריק סנדברג דימנט במאמר שפורסם בניו יורק טיימס.
סנדברג טען כי למרות הציפיות, אנשים ישתמשו במחשבים ניידים פחות ממה שמצופה מהם. הוא תהה אם בכלל קיים סיכוי, שאנשים ירצו לקחת עימם הביתה את המחשב מהעבודה. לדעתו, השימוש במחשבים הניידים יישאר בקרב קבוצות שוליים, ו- "אין זה משנה מה יהיה מחיר המכונה הזו, ועד כמה מתוחכמת היא תהיה". הוא אף חיזק דבריו ואמר שהוא לא מסוגל לדמיין את המשתמש הממוצע, לוקח אתו לפטופ כשהוא יוצא לחופשה.
היום אנחנו יכולים רק לגחך. במבט לאחור מדובר במגמה מובנת מאליה. המחשבים הניידים מתפתחים והולכים, משאירים הרחק מאחור את "אחיהם הבוגרים", המחשבים הנייחים. אם פעם נחשבו האחרונים לחזקים ולפיכך גם אמינים יותר, הרי שהיום אין צורך בבחינה סטטיסטית בכדי לזהות מי נותן את הטון. אולי מוקדם לחזות מתי יהוו הטאבלטים שינוי משמעותי שכזה, אך אם נבקש לזהות נקודת ציון, הרי שכבר בשנת 2008, עקפו מכירות המחשבים הניידים בארה"ב את אלה של הנייחים. 9.5 מיליון מחשבים ניידים שנמסרו ביולי-ספטמבר 2008 בארה"ב הביאו לנתח מכירות של 55.2% לעומת 44.8% בלבד של השולחניים. זו הייתה נקודת השינוי, וגם אל ימים אלה אנו מסתכלים היום כעל היסטוריה רחוקה.
דור החלוצים
המחשב הנייד הראשון הגיח לעולם כבר בראשית שנות ה-80, 1981 ליתר דיוק. קראו לו - "Osborne1", על שם מפתחו, אדם אוסבורן. כחלוץ הוא התפאר בזיכרון של KB64, מעבד Zilog Z8, מסך 5 אינצ', מערכת ההפעלה CP/M בייסיק, ובמעבד התמלילים WordStar, כאשר בעבור כל אלה נתבקשתם להיפרד בלא פחות מאשר 1,795 דולר ולהצליח לשאת משקל של 11 קילוגרם.
חודשים ספורים מאוחר יותר, הוציאה חברת Epson את ה- Epson HX-20. מכאן והלאה, לאורך שנות ה-80 העיזו החברות לנסות ולהחדיר אל השוק (הקטן יש לומר) עוד ועוד נסיונות למחשבים נישאים. הקומפאק, היה שלב נוסף בהתפתחות. קומפאק אמרנו? לא בטוח. ל-" Compaq Portabl" היה מסך של 9 אינצ', זיכרון של 640kB, מעבד 8088, מחיר שערורייתי של 3,000 דולר ומשקל של 12 קילוגרם. אז בחר סנדברג לפרסם את הטור הסקפטי.
השנים חלפו, המחשבים הניידים התפתחו, השוק הלך וגדל ועמו התחרות, והמחשב עצמו, התכווץ והפך לקל משקל. לא הייתה כל בעיה למצוא בשוק מחשב נייד ונוח בעל מעבד אינטל חזק, או לחילופין מחשב נייד קליל במיוחד, העונה על פתרונות מחשוב מידיים בלבד.
ויש גם זווית ישראלית - חברת אינטל הייתה הראשונה שהטמיעה מערכות WIFI במחשבים הניידים, מה שהפך את המהפכה לעובדה בלתי נמנעת.
יחי ההבדל הדק
את חמש השנים האחרונות ניתן לאפיין בהתפתחויות משמעותיות נוספות. זה החל ב"נטבוקים", דהיינו, במחשבים בניידים הזעירים, שכבר היו זולים יחסית ומינימליסטיים למדי, כאשר ביצועיהם בהתאם: בסיסיים (גלישה אינטרנטית, מולטימדיה, יישומי משרד). אלה, לא היו אלא צעד אחד נוסף לקראת הטאבלטים. עם הגעתם הציעו האחרונים ממשק מגע, מראה שטוח ומתוחכם וביצועים קלאסיים, כאשר לרובם ניתן לחבר גם מקלדת - אלחוטית או פיזית.
קפיצה משמעותית נוספת התרחשה לפני כשלוש שנים, כאשר אז הופיעו מחשבי ה"אולטרה בוק". אלה, הצליחו לשלב בין מחירים התחלתיים סבירים, כוח עיבוד של מחשב "אמיתי", הודות למעבדי אינטל, יכולות גרפיות מתקדמות, משקל קל, ועיצוב מינימליסטי דק ואופנתי.
הקרב הזה לא יסתיים במהרה, ואין ספק שהשילוב בין השניים מביא לקפיצה נוספת. כך או כך נראה כי לא רק שכבר מזמן הוכח עד כמה אריק סנדברג שגה, הוא כנראה גם מעולם לא העז לחלום לאן השוק הזה עוד מסוגל להגיע.