האביב כבר פה. הגינות, הפארקים, השבילים והשדרות מתמלאים בילדים, בהורים, ברוכבי אופניים, באצנים ובכלבים, כמובן.
ברחבי ישראל כ-20 אלף גנים ציבוריים והרשויות המקומיות הן שאחראיות להקמתם ולתחזוקה שלהם. לגנים ושטחים ירוקים יש יתרונות רבים: מבחינה חברתית, גינות ציבוריות מהוות מוקד למפגש ולחיבור בין חברי הקהילה, ותורמים לבריאות הפיזית של התושבים בזכות האפשרות לעסוק בפעילות פיזית ללא תשלום. מבחינה חינוכית, הם מקרבים את התושבים לטבע. מבחינה סביבתית, העצים סופגים מזהמים וגזי חממה, מספקים הצללה ובכך תורמים להורדת הטמפרטורות ומהווים מחיצה מפני רעש. מבחינה נדל"נית, כמעט אין צורך לציין, הם מעלים את המחיר של הנכסים בסביבתם.
האם באמת יש מספיק גינות ושטחים ירוקים? ואולי יש יותר מדי מהן, על חשבון דברים אחרים? ד"ר תמר טרופ, מתכננת ערים, מרצה בחוג לניהול משאבי טבע וסביבה באוניברסיטת חיפה ומרצה בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון, כתבה ביחד עם אדריכל הנוף הוותיק גדעון שריג את ההנחיות לתכנון גנים ופארקים, ביוזמת משרד השיכון.
"ההקצאה הקיימת מתייחסת בעיקר לפרמטרים כמותיים, מקסימום 10 מ"ר לנפש בקנה מידה עירוני", מספרת ד"ר טרופ. "אבל רוב הרשויות לא עומדות אפילו בהקצאה המינימלית הזו, למעט כמה ישובים, למשל מודיעין, ויש מקומות, כמו אום אל פחם ובני ברק, שבהם שטח השצ"פים (שטח ציבורי פתוח) לנפש קטן מ-3 מ"ר".
- איך אנחנו ביחס לעולם?
טרופ: "ביחס לעולם זה נמוך מאוד, אפילו בהשוואה למדינות צפופות מסוגן של הולנד, איטליה ובריטניה. וגם המעט הזה, השטחים שמסומנים כשטחים ירוקים בתוכניות, לא אפקטיביים בפועל. לפעמים אלה שטחים בטופוגרפיות לא נוחות או שהם נמצאים במקומות לא נגישים, או שטחים שלא פיתחו אותם".
- צריך גם שטחים כאלה. יש ערך גם לקרקע לא מפותחת.
"צריך גם חופים ושטחי טבע עירוני וכיוצא בזה, אבל הגנים צריכים לתת איזשהו סל של שירותים, לגילאים שונים ולאוכלוסיות שונות".
- מה צריך לשנות?
"להעלות את ההקצאה לנפש, ולעשות הבחנה בין צרכים של אוכלוסיות שונות, ושל אזורים שונים בארץ מבחינה אקלימית וטופוגרפית. אין דין ישוב הררי כמו חיפה או ירושלים כדין נתניה או תל אביב".
מצוקה אמיתית
"ככל שהערים נעשות יותר צפופות הצורך בשטח פתוח קרוב לבית הולך וגדל. אף פעם זה לא מספיק", אומרת טרופ. "אבל הארץ קטנה והאוכלוסייה גדלה, וברור שאי אפשר להמליץ פה על שטחים פתוחים כמו בארה"ב. מצוקת הקרקע היא אמיתית. את המעט שמקצים לפחות צריך לפתח כראוי".
- מה הטרנדים המובילים?
"יש ביקוש גובר לשני דברים: האחד, לספורט בחיק הטבע, גם מתקני כושר בחוץ, וגם הליכה, ריצה ורכיבה על אופניים, ולפחות בגנים מעל גודל מסוים כדאי להקצות מסלולי אופניים ומגרשים פתוחים, אפילו לא תקניים, לכדורסל ולרולר בליידס. הדבר שני הוא ביקוש לאתרי טבע עירוני. לא חייבים דשא ומתקנים וכיסאות, שמכבידים מאוד על התקציב של הרשויות. גם אם יקצו מחצית מהשטח לטבע עירוני, שבו יהיה פיתוח אלמנטרי כמו מסלולי הליכה, אפילו לא סלולים, זה מספיק. לא כל שבת רוצים לנסוע שלוש שעות צפונה או דרומה. בני המזל שגרים בחיפה או בירושלים יש להם ואדיות, אבל לא כולם גרים בערים כאלו.
"מודיעין היא דוגמה מצוינת לתכנון שטחים פתוחים וגם לשילוב טבע עירוני כמו ואדי ענבה, ובנתניה שילבו את שלולית החורף ואת חורשת הסרג'נטים, וגם התושבים התגייסו לזה.
"בכלל, צריך לקבל בברכה כל תכנון שיוצר מגוון של גנים - שלא כל הגנים ייראו כמו שכפול, שתהיה שונות בצמחייה, במתקנים, שיהיו גני נושא".
- מה בנוגע לשימושים מסחריים?
"העמדה שלנו שזה צריך להיות במשורה, ורק בגנים מעל גודל מסוים, וגם אז רק בית קפה או מסעדה, בשולי השטח. זה יוצר מפגש שיכול לשרת את כל הצדדים, זה מכניס חיים, אבל צריך לעשות את זה בחוכמה".
"'אין מחסור"
לעומתה, סבור ד"ר יודן רופא, מרצה בכיר לתכנון ערים באוניברסיטת בן גוריון וממייסדי עמותת "למרחב", שהשטחים הציבוריים חייבים להיות צמודים למקום שאנשים נמצאים בהם ממילא. כלומר, לא להביא את בית הקפה לגינה, אלא למקם את הגינה מראש ליד מרכז מסחרי.
נוסף על כך, מציג רופא עמדה מהפכנית, אין בכלל מחסור בשטחים ציבוריים פתוחים, להפך: לדבריו, יש יותר מדי שטחים פתוחים, ורבים מהם אינם מתוכננים ואינם מנוצלים נכון, או שיש להם שימוש דקורטיבי בלבד.
במחקר שעשה רופא הוא מצא כי רוב הבתים בישראל נמצאים במרחק של פחות מ-150 מטר משטח ציבורי פתוח, וכמעט כולם במרחק של פחות מ-300 מטר, אבל הסטנדרטיזציה והיעדר הגיוון גורמים לכך שאנשים פשוט לא משתמשים בהם.
"הבעיה היא לא כמות השטחים הפתוחים, אלא איכותם", אומר רופא. "השטחים הציבוריים הפתוחים לא נמצאים במקומות שבהם סביר להניח שאנשים נמצאים, אלא במקומות שצריך אליהם באופן מיוחד, ולרובנו אין זמן לכך. כתוצאה מכך, הם לא בשימוש, וכיוון שהם רבים מדי הם מכבידים על היכולת הכלכלית של הרשות המקומית לטפח אותם, ולכן הם מוזנחים והתוצאה היא בזבוז של שטח".
- איפה זה כן מצליח?
"אותם שטחים פתוחים שהם שימושיים וממלאים את תפקידם הם בדרך כלל צמודים למרחבי תנועה ופעילות. למשל שדרות עירוניות או מרחבים ציבוריים שמשולבים יחד עם כיכר עירונית, שיש בה גם עסקים או שירותים ציבוריים כמו מרפאות. במקומות כאלה משתמשים בהם לאורך כל שעות היממה".
- לא מגיע גם לשכונות מגורים גן ציבורי?
"יכול להיות שמגיע, אבל אם זה לא ממוקם במקום הנכון, זה יעמוד ריק. אגב, יש שכונות מגורים שבהן אי אפשר ללכת ברגל לקנות דברים או למתנ"ס, וזה כשלעצמו בעיה אפילו יותר גדולה. כשמתכננים שכונות מגורים שאין לאן ללכת בהן, זו בעיה רחבה מאוד.
"ראינו במחקר שדווקא באותן שכונות שבהן לכאורה יש פחות צורך בשטחים, כי יש לאנשים שטחים פרטיים, בתים צמודי קרקע, דווקא בהן יש את ההקצאה הגבוהה ביותר של שטחים פתוחים - בגלל שההנחיות בנויות על קריטריונים של מינימום מ"ר לנפש, ושכל בית צריך להיות במרחק הליכה של 150-300 מ"ר מקסימום, משצ"פ. והתוצאה היא הקצאת יתר וכמעט אפס שימוש, כי לאנשים יש גינות פרטיות. אלה השכונות שבדרך כלל אין בהן לאן ללכת, אנשים באים ויוצאים במכוניות".
רופא מגלה שכמה אדריכלי נוף כבר פנו למשרד השיכון בטענה שההנחיות הקיימות אינן סבירות, משום שהן מביאות להקצאת יתר של שטחים פתוחים - "וצריך שיהיה לאנשים גם מקום לגור".
"במחקר שעשינו בכמה שכונות שאלנו אנשים איפה הם אוהבים לבלות זמן פנוי בחוץ. במקום הראשון הייתה התשובה 'בשטח פרטי פתוח', למשל במרפסת, בגג, בגינה פרטית. במקום השני היה 'ללכת ברחובות של השכונה', ובאמת רואים הרבה אנשים שעושים זאת. במקום השלישי היה 'לבלות בשטחים פתוחים מחוץ לשכונה', כמו בטבע, בים, במרכזים מסחריים. במקום הרביעי היה 'לבלות במרכז השכונתי' ובמקום האחרון היה לבלות בשטחים הפתוחים בשכונה".
- באמת? אצלנו הגינה מלאה כל יום אחר הצהריים.
"אני מנחש שיש לך ילדים קטנים. האוכלוסייה של ההורים לילדים קטנים, עד גיל 6-7-8, הם היחידים שמשתמשים בגנים הציבוריים, וגם זה רק בקיץ ורק לשעתיים-שלוש אחר הצהריים. אחר כך הילדים כבר הולכים להסתובב ברחובות בעצמם, או משחקים בבית. אנשים משאר חלקי האוכלוסייה לא הולכים לשם, ואף נמנעים מכך, וזה פתח להזנחה ולוונדליזם. ברשויות עשירות יותר מטפלים בשטחים האלה ולפחות הם נעימים לעין, במקומות עניים או חסרי מודעות השטחים האלה מוזנחים ומזיקים".
לא סתם מזכירים טרופ ורופא את הסכנות: ב-2006-2007 ביצע מכון התקנים, לפי הזמנת הרשויות המקומיות, בדיקות שנתיות ב-4,820 גני משחקים ב-334 יישובים, וב-46% מהם נקבעו מתקנים "מסוכנים לשימוש", כך עולה מדו"ח מבקר המדינה בעניין.
סמל סטטוס
"כששאלנו אנשים אם הם שבעי רצון מהשטחים הפתוחים, ראינו שדווקא בשכונות שבהן לא השתמשו בהם כלל, אנשים היו מרוצים מהם", מספר רופא. "למה אנשים מרוצים ממשהו שהם לא עושים בו שימוש? זה סמל סטטוס. ירוק בארץ מדברית שחונה זה סמל סטטוס. אנשים אוהבים ירוק, יש המון מחקרים שמראים את זה, כנראה שזה קשור לאבולוציה שלנו".
- איך מיישבים את הסתירות?
"צריך לחבר בין מרחבים שאנשים משתמשים בהם לבין שטחים פתוחים ירוקים. אפשר לעשות זאת בשתי דרכים. דרך אחת זו השדרה. היא רחוב, יש בה תנועה ויש בה שדרת עצים שנותנת הרבה ירוק (וגם הרבה סטטוס - הבתים בה שווים יותר). הדרך השנייה היא הכיכר האנגלית - גן ירוק, מוקף ברחוב, שיכול להיות חד סטרי או מואט תנועה, שנותן נגישות לבניינים ולכן הוא מאחד מרחב של תנועה עם שטח ציבורי ירוק".
- אז איפה הבעיה?
"ההנחיות הקיימות לא מכירות בשדרות כחלק משטחי ציבור פתוחים. עשרה מטר רוחב על פני קילומטר רחוב, זה המון שטח, וזה לא מוסיף מטר אחד שצ"פ, זה רק בונוס. אם היו מכירים בשדרה להקצאות, היינו מקבלים הרבה יותר שדרות שזה מצוין, וגם פחות שטחים פתוחים אחרים, שהם בזבוז. ואפשר לשים שם גם מתקני שעשועים כמו בשדרות רוטשילד בתל אביב".
- איך עושים את זה במרקם קיים?
"אם אלה מרקמים שנוצרו לפני קום המדינה, אין בעיה. אלה המרקמים שעובדים הכי טוב מבחינה עירונית: הרחובות יחסית צרים והשכונות מתפקדות. למשל בצפון הישן של תל אביב יש בערך 3 מ"ר שטחים פתוחים לנפש, ואני לא רואה שזה מפריע למישהו. אנשים משלמים המון בשביל לגור שם, יש להם הרבה ירוק ברחובות, והירקון והים לא רחוקים. תל אביב מאוד ירוקה, והרבה מזה בשטחים הפרטיים. אם הירוק כל כך חשוב, אפשר לחייב קבלנים לטפח שני עצים בגינה הקדמית של הבניין.
"בשכונות חדשות, כל עיר צריכה לבחור לעצמה את המינון הנכון. בשכונות שהן יחסית דלילות יכול להיות שהשטח הציבורי יהיה יותר גדול, ובמרכזי הערים הרחובות יהיו יותר משמעותיים. אם יש פחות שטח ציבורי לנפש, אתה יכול להעלות את הסטנדרט, רמת הגימור גבוהה יותר. כך זה בערים טובות כמו ת"א ולאחרונה גם בבת ים.
"חשוב שהורים לילדים קטנים, בזמן שהם יורדים למטה, יוכלו גם לעשות סידורים קטנים בזמן הזה או לפגוש אנשים אחרים. כך מקבלים עיר חיה. אני מקווה שאנחנו בתחילת השינוי".
המדריך שכתבו טרופ ושריג דווקא מנסה להתחשב בצרכי האוכלוסייה. למשל, באזור של אוכלוסייה חרדית, לספק במקום גן רובעי יותר גנים קטנים, בסמיכות גבוהה לבתי המגורים. באוכלוסייה הערבית המצב הפוך: בגלל הצפיפות ובגלל מה שכותבי ההנחיות מכנים "הקושי לאתר ולתחזק שטחים קטנים בתחומי היישובים במגזר זה", הם ממליצים לספק גנים גדולים יותר בסמיכות למוסדות ציבור, וכן להקים גן רובעי או עירוני בשולי היישוב.
"המדריך שכתבנו מסתמך על סקר שעשינו בקרב משתמשים בכל הארץ, ומתייחס יותר להיבטים האיכותניים של תכנון גן: מתקנים, שירותים מסחריים. הצללה, מקומות ישיבה, וניסיון שהגן יתאים לצורכי הסביבה".
- אתם ממליצים בין היתר שהצמחים יתאימו לאקלים ולטופוגרפיה, וידרשו מעט טיפול והשקיה. מי בודק שזה נעשה?
"משרד העבודה אחראי רק לתקני בטיחות של המתקנים עצמם. באשר לצמחיה, אין גורם שמוסמך לאכוף את זה. זה ברמה וולונטרית. יש תהליך של חינוך והטמעה, אבל זה לוקח זמן".
הגדלת צפיפות הבנייה: כך נפתור את מצוקת הדיור
הקצאת השטחים הפתוחים הרבים בערים היא בעייתית לא רק מבחינת השימושים העירוניים, סבור ד"ר יודן רופא, אלא גם מבחינת התכנון הכולל של העיר - ובעיקר מבחינת השטחים שנשארים לבנייה.
"יש גם עניין של קיימות ושל שטחים פתוחים אמיתיים, לא רק בתוך הערים. במצב הנוכחי, ההקצאות לצרכי ציבור - רחובות, חניה ושטחים פתוחים - עולות על 70% מהקרקע. כלומר, בונים בניינים רק על 30% מהקרקע ואי אפשר לבנות בצפיפות גדולה מ-5-6 יחידות דיור לדונם ברוטו. בגודל המשפחה הישראלי, 3.1 נפשות למשפחה בממוצע, אנחנו יודעים לבנות בצפיפות של 21 נפש לדונם ברוטו - וזהו.
"זה אומר שעם הגידול הטבעי שיש בארץ, שהוא גדול ממה שקורה באירופה ובארה"ב, גם אצל החילונים, אנחנו צריכים יותר שטח בשביל הבינוי, וזה בא על חשבון שטחים פתוחים אמיתיים, אלה שמשמשים לחקלאות ולטבע".
- כלומר, במקום פררס בנתניה או שדה ביבנה בונים שכונה שיש בה יותר מדי גינות קטנות וריקות.
"נכון, על חשבון שטחים אמיתיים שמשמשים לגידול מזון ושהם חלק מהמערכת האקולוגית, אנחנו בונים שטחים פתוחים מלאכותיים שלא משתמשים בהם".
- מה אתה מציע?
"לחזור לשפיות. שטחים ציבוריים פתוחים, כולל רחובות ומוסדות ציבור, צריכים לתפוס לא יותר מ-60% מהשטח של עיר, ולדעתי אפילו 40%. כל השאר זה מגורים, מסחרי ומשרדים. רחובות הם בדרך כלל 20%-30% מהקרקע בכל יישוב עירוני - צריך לנצל אותם כשטחים פתוחים".