א. אז זהו, חלפו עברו להם ביעף 3 החודשים שלנו בלונדון, ובערך כשהשורות האלה נקראות, אחיכם כבר על המטוס בדרכו חזרה לישראל, או כמו שאנחנו בני המקום נוהגים לקרוא לה -"ארצה".
"ארצה" - המילה הזאת תמיד גרמה לי אי-נוחות מסוימת. זה הרי מה שאומרים לכלב כשרוצים שהוא יהיה שקט וכנוע, האין זאת? ככה הרבה פעמים הרגיש הנוסע (הזה, לפחות) כשחזר הביתה ממקום שהיה טוב אליו ונתן לו חופש. את השאלה הישראלית כל-כך, "מתי חזרת ארצה?", אני נוהג לפסק אחרת בראש: "מתי חזרת? ארצה!". כאילו לומר, נגמר החופש. רצת והשתובבת לך 3 חודשים? עכשיו ארצה, חביבי. תחזור לתלם, שב בשקט, תוריד ת'ראש, תכשכש בזנב. כי הבית, הרבה פעמים, הוא המקום שמשאיר אותך למטה.
אני אתגעגע לעיר הזאת, אתגעגע אליה מאוד, וזאת אף שהיא נפרדת ממני בקור מקפיא, בשלג, בברד ובגשם. היה זה החורף הכי קר בחמישים השנים האחרונות, וכנראה הכי אפור. העיר דהתה לה בחמישים גוונים של אפור ושל כפור, ואני הייתי מרוצה מאוד מכל רגע, גם באלה שבהם לא הרגשתי את האצבעות של הרגליים, אפילו שקצת חבל לי על כל הדברים שהשארנו לסוף (כשיגיע האביב ויתחמם מעט, חשבנו) ונראה שלא נעשה הפעם.
בסדר, בפעם הבאה. בינתיים, אני מנסה להידבק בגעגועים של הילדים לישראל בשביל לא להיכנס לדיכאון, וזה הולך די טוב האמת. ישראל זה הבית שלנו ועברית זו השפה שלנו, הם אמרו לי פתאום השבוע, כששוררתי באוזניהם (שוב) את שבחי לונדון, ורק שם אנחנו רוצים לגור.
הילדים הציוניים האלה שלי לא מתביישים להתגעגע למדינה גזענית, אלימה ודכאנית. מיד החזרתי אותם הביתה והקראתי להם את כל מדור הדעות ב"הארץ". זה הרגיע אותם.
ב.ואפרופו זה, הטור האחרון שלי ("שמאלנים, נמאסתם") עורר לא מעט הדים. אחסוך מכם פה את שלל הקללות, כמו גם את מבול התשבחות, שנשפכו על ראשי. היה מאוד לא מפתיע לגלות, כמו בכל פעם, שמי שחושב כמוני (או כמוך) הוא תמיד הוגה מקורי, נועז ואמיתי, שלא לומר נאור וחכם, ואילו מי שלא מסכים איתי (או איתך) הוא חתיכת פופוליסט נבוב ויהיר, שלא לומר גזען וטיפש.
זה די פשוט: מי שמשנה את דעתו לכיוונך עובר תהליך עמוק ומשמעותי, אבל מי שמשנה את דעתו ומפסיק לחשוב בדיוק כמוך מכר את נשמתו לשטן. רוב האנשים רוצים לשמוע רק את מה שהם רוצים לשמוע. והדברים נכונים, בהכללה, לשמאל כמו לימין. אפשר לטעון שזאת שיטה מוזרה לנהל בה דיון, אבל עובדה שבשבילנו הישראלים זה עובד כמו קסם. ותוכיח המדינה שבנינו פה לתפארת.
ובכל זאת, היו כמה טענות כבדות משקל שחזרו ועלו. אשמח לנצל את ההזדמנות ולענות עליהן.
הטענה הבולטת ביותר הייתה שהשמאל שתיארתי והכללתי הוא בעצם מיעוט מבוטל, קטן ושולי. בועה תל-אביבית. הטוענים כך היו חלוקים בדעתם: חלק אמרו שמדובר ב-1,000 איש, אחרים אמרו 200, היו שאמרו יושבי שני בתי קפה, היו שאמרו בית קפה אחד. אמרו שאלה רק החברים שלי. אמרו 20 איש, אמרו חמישה, אמרו שניים. ברדיו אפילו שמעתי שמאלני אחד שמסביר שהשמאלן שכתבתי עליו בכלל לא קיים והוא פרי דמיוני. אולי הוא בכלל אני, בהנחה שאני קיים. אולי גם את עצמי הזיתי.
על הטענה הזאת אין לי מה לומר מלבד: נו באמת. אני מודה שלא ספרתי ומניתי כמה שמאלנים בדיוק עונים על התיאור שלי, אבל גם אם אקבל את הסברה שמדובר במיעוט (ואכן, אני מאמין שמדובר במיעוט), הרי הוא לא מיעוט מבוטל כלל וכלל, ולבטח קולני עד מאוד. מי שמכחיש את קיומו של האלמנט השלילי, הדיכאוני, החמוץ, הפסימי, הנרגן, הצקצקן והפוסל-כול שהולך ומשתלט על השיח של השמאל הישראלי הוא או אהבל או שקרן, או שניהם. התיאור הזה הולם גם את כל מי שאומר שמדובר בחבורה שולית, סהרורית ולא מייצגת.
טענה אחות לטענה הזאת הייתה שהכללתי ותיארתי רק את השלילי בשמאל, שלא כתבתי על כל אותם שמאלנים טובים, אופטימיים, פטריוטיים, פעלתניים שעושים המון דברים מדהימים במדינה הזאת. על כך אין לי הרבה מה לומר להגנתי. זה נכון. התרכזתי ברע, בשלילי, בקודר. באמת יש הרבה שמאלנים שעושים הרבה דברים יפים במטרה להפוך את ישראל למקום טוב יותר. אני מכיר אותם טוב מאוד, ואם עשיתי להם עוול אני מצטער.
ג.
טענה נכונה נוספת הייתה שהפוסל במומו פוסל, שאני בכיין שכותב שהשמאל בכיין, כותב שהשמאל יהיר אבל ביהירות, אומר שביקורת צריכה להיות מועברת באהבה, אבל עושה את זה בצורה מלאת שנאה וכעס, וכולי. אכן כך. גם כאן אין לי הרבה מה לומר להגנתי. זו הייתה טעות. נדמה שגם אני, השמאלני, נדבקתי במחלת השנאה העצמית המאפיינת את השמאל שתיארתי. אחרי הכול, איזה מן שמאלני אהיה בלעדיה? נדמה שגם לי, כמו לרבים מהאחיות ומהאחים השמאלנים, טבעי להציע אמפתיה וסימפתיה לצד השני (במקרה הזה, הימין) יותר מאשר לצד שלי (במקרה הזה, השמאל). זו בעיה, ואני עובד על זה.
היו שאמרו שלא הצעתי לשמאל שום נחמה, שום תקווה, שום תוכנית פעולה. נו, אז לא הצעתי. אחרי הכול, אני בן אדם ממש כמוכם - לפעמים אני מלא תקווה, קשת בענן במבטי, לפעמים יש לי נחמה להציע, חום ושמש בקצות אצבעותיי, לפעמים אני מעשי, ארגז כלים על כתפיי. אבל לפעמים, כמו בשבוע שעבר, אני מלא בכעס אפל ובתסכול מהמחנה המעצבן שאני נמנה עמו, ואלה מחפשים להם דרך להתפרץ החוצה. אני בטוח שאתם יכולים להציע בו בזמן את כל קשת הרגשות והתחושות המוכרים לאדם, אבל אני לא. בקושי ללעוס מסטיק וללכת תוך כדי אני מצליח. אנא, למדו אותי להיות כמוכם, מושלם ונבון ושקול. אל תוותרו עליי עדיין.
ד.
היו מעט מדי טענות קונקרטיות. אחת מהן הייתה שנכון שהשמאל לא מרוצה בכלל, ולמה וממה יש לו להיות מרוצה לעזאזל? - מהכיבוש? מהפערים החברתיים? מהאלימות? מהבידוד הבינלאומי (הדי דמיוני, לא?) מחוסר ההתקדמות בתהליך השלום? מהרכב הקואליציה? הדרישה שלי מהשמאל שיהיה שמח יותר, כך נטען, מקוממת ולא מציאותית. אבל זה לא מה שאמרתי. אמרתי שהתוגה המתנשאת של חלק גדול מדי מהשמאל מונעת ממנו לשנות את המציאות. כי הוא מעדיף לבכות עליה, וכך מרחיק מעליו את הרוב וימשיך להרחיק גם בעתיד הנראה לעין. היכולת שלו למצוא (ולשפוך) את חצי הכוס הריקה גם באפילה הכי כבדה גורמת ליותר מדי אנשים לרצות ללכת הכי רחוק משם.
ואכן, לטענה המרכזית הזאת לא קיבלתי תשובה. גם לא לשאלה האחרת: האם זה כל מה שיש לנו פה? רק כיבוש, אלימות, פערים ובידוד? אלה ההישגים היחידים של ישראל ב-65 שנות? אני חושב שלא. זה מה שמחזיר אותי לטענת הפטריוטיות, שגם לה לא קיבלתי מענה.
גם אף אחד לא ענה לטענותיי על גזענות בני הנוער, לדוגמה, ולהעדפה האוטומטית של הנרטיב של הצד השני.
ה.
הכי הצחיקו אותי אלה (והם היו לא מעטים) שחשבו שאם יש לי ביקורת על השמאל זה אומר שהפכתי לימני. אני לא יודע מה לענות על זה. לא "הפכתי" לכלום. אני מודה שבזמן האחרון אני בהחלט מזדהה יותר עם כמה מטענות הימין (בעיקר עם הנרטיב הבסיסי, אבל גם עם לא מעט מההחלטות ומהצעדים) מאשר הזדהיתי בעבר, אבל כשאני מביט במראה עדיין ניבט משם שמאלני (שהולך ומתבגר). אולי יותר לאומי ואולי קצת פחות אוטומטי. אבל עדיין. בינתיים.
מי שמשנה את דעתו לכיוונך עובר תהליך עמוק ומשמעותי; מי שמפסיק לחשוב כמוך מכר את נשמתו לשטן