א.
אני יכול להשתגע מיופיו של היקום ומהפואטיקה של הקיום. כי כמעט כל דבר הוא משל ואין יום שאי-אפשר ללמוד בו משהו חדש. בעיניי, אין הרבה דברים מרגשים ומעוררים יותר מאשר לראות קונספציה קורסת, במיוחד אם החזקתי בה בעצמי.
אני מדבר על הקורמורן, ליתר דיוק על הקורמורן הגדול. כבר משהו כמו 20 שנה שהדייגים בכינרת, יחד עם אנשי משרד החקלאות וגורמים נוספים, מאשימים את הציפור הזאת שהיא מהווה את הגורם המרכזי להיעלמות הדגים בכינרת, ובמיוחד של אמנון הגליל, הדג שמכניס להם הכי הרבה כסף. ואתם הרי יודעים כמה אנחנו אוהבים את הכינרת שלנו (ואת הפרנסה שלנו).
ההאשמה הזאת תפסה חזק מאוד עד שהפכה לאמת מוחלטת. לפני כשנה נסעתי לעשות כתבה בכינרת והבאתי כלשונן את הנאצות ואת ההכללות של הדייגים על הקורמורנים - הם היו מומחים, הם הכירו את האגם עד לטיפתו האחרונה, ומה אני בכלל מבין בציפורים ו/או בדגים ו/או בכלל - ואני רוצה לומר לכם שמדובר היה בשנאה של ממש.
קניתי את זה, כמו כולם. לא זו אף זו: אפילו העברתי אותה הלאה לילדיי. אתם רואים את הציפור הזאת, סיננתי באוזניהם כשנסענו לצפון - היא רעה!
הדייגים גם שכנעו את המדינה להכריז על מבצע לגירוש הקורמורנים, ואף לא חיכו לה ונקטו בעצמם שלל אמצעים: צופרים, משרוקיות, שיט מהיר בסירות מנוע אל תוך הלהקות, ואף שימוש בתותח קול, דברים שיכולים להיות די מבהילים. בטח אם אתה ציפור. אבל הקורמורן, ציפור קשוחה, המשיך להגיע. ולאן ילך?
ב.
הקורמורן הגדול, או בשמו הלטיני Phalacrocorax carbo, מתעופף לו בעולמנו משהו כמו שבעים מיליון שנים. הרבה לפנינו. מדובר בעוף חברתי שנודד בלהקות של אלפים. הוא חכם, אוהב אדם ובעל יכולות למידה - דייגים במזרח הרחוק משתמשים כבר מאות שנים בקורמורנים מאולפים.
הוא נפוץ בחלקים נרחבים של העולם, ואפילו הפך לסוג של כוכב בעל-כורחו בתחילת שנות ה-90 כשצולם נאבק על חייו בתוך כתמי הנפט העצומים שהתפשטו במפרץ הפרסי בימי המלחמה, מנסה להתרומם ולהימלט, ללא הצלחה. התמונות האלה עשו המון רעש בעולם ותרמו רבות למודעות הסביבתית.
זו לא הציפור הכי יפה בעולם, יש להודות. צבעו של הקורמורן שחור מטאלי, צווארו עבה מדי, עקום מדי, הזנב ארוך מדי והכנפיים קצרות באופן יחסי לגוף. יש בו משהו לא נעים, אפילו קצת מכוער. אבל הקורמורן הוא שחיין טוב וצייד מעולה.
הוא יכול לעוף כ-20 קילומטרים ביום. יש לו כושר תמרון וראייה חדה, והוא מסוגל לשהות מתחת למים כשתי דקות ולצלול לעומק של עד שלושים מטרים. כ-20 אלף קורמורנים מגיעים לישראל מדי שנה מאוקראינה הקפואה, להעביר פה את החורף. כשליש מהם מתיישבים בכינרת, וכולם צריכים לאכול כל הזמן.
אז מה היה לנו: הם שחורים, הם זרים, הם מגיעים הנה באלפים ללא רשות או תיאום, גוזלים לנו את האוכל ואת הפרנסה. פלא ששנאנו אותם? פלא שרצינו לגרש אותם לכל הרוחות? חבל רק שאי-אפשר לבנות חומה בשמיים.
ג.
כולנו יכולנו להמשיך ולהתבוסס בשנאה שלנו עוד הרבה שנים, אבל אז הגיעו 4 מדענים וחוקרים - יהושע שקדי, יפעת ארצי, נעם לידר ואוהד הצופה - והחליטו שבמקום לשנוא ולהכליל ולשפוט ולגרש ולהפחיד ולהפציץ, אפשר פשוט לבדוק את העניין בשקט, בכלים מדעיים. מסקנותיהם פורסמו בגיליון האחרון של כתב העת "אקולוגיה וסביבה" (יש ברשת; אני ממליץ בחום).
המסקנה חד-משמעית: "הקשר בין כמות הדגים שהקורמורנים אוכלים לבין שלל הדיג בכינרת רופף ביותר". הקורמורן אכן צד את אמנון הגליל (וכי אפשר להאשים אותו? זה טעים), אבל לפי הבדיקה לא יותר מ-38 טונות בשנה, שזה פחות מעשירית ממה שטענו הדייגים כל הזמן (למען ההגינות יש לציין כי היה קשר נסיבתי: התיישבות הקורמורנים בכינרת קרתה בערך באותה התקופה שבה נרשמה ירידה חדה בדגה).
"אנו מסיקים", כתבו המדענים, "כי אין להטיל בקורמורנים את מלוא האשמה". כמו שאומרים אצלנו: אופס.
ד.
על מי כן יש להטיל את האשמה, אתם שואלים? קודם כול על השינויים במפלס שגרמו לכך שאזורי ההטלה התייבשו ונחשפו; שנית, כפי שחשף עמיתי משה ליכטמן ב-G, על וירוס מסתורי שתוקף את דגי הכינרת; ושלישית, על הדייגים עצמם, שהקטינו את החורים ברשתות, תפסו דגים צעירים יותר ויותר ולא אפשרו לדגים להתרבות - וכל זאת תוך האשמת הקורמורנים.
גופים שונים, ביניהם מבקר המדינה ומשרד החקלאות, נתנו את דעתם בנושא, החליטו לאסור את הדיג לתקופה, החליטו להחמיר את האכיפה על הדייגים, החליטו והחליטו והחליטו - ושום דבר מזה לא קרה.
כל הדוחות והפרוטוקולים נמצאים ברשת, והם דוגמה ומופת להתנהלות הישראלית הידועה. אבל יותר מהכול, גם המבקר והמשרד האחראי קיבלו את אשמת הקורמורנים כאמת מוחלטת. אפילו יצאו מכרזים מסודרים לרכישת תותחי הקול ולהפעלתם. עד שבאו 4 המדענים.
ה.
כל זה היה המשל. את הנמשל אתם יכולים ודאי להבין בעצמכם: לא להאשים בלי לבדוק, בטח לא את אלה שהכי קל להאשים אותם (השחור, הזר, המכוער, הלא מוכר, או כמו שקוראים לו באקדמיה: "האחר"), לא לשנוא סתם, לא להאמין באופן אוטומטי לאנשים רק כי הם דייגים (או כל משלח-יד אחר) שמדברים באופן סמכותי על דבר שהם מבינים בו לכאורה, לא לתת למראה העיניים לבלבל, גם לא לנסיבות, לא לבחור בפתרון הקל, לא לרוץ אחרי העדר.
וכמובן: להעריץ בכל פעם מחדש את המדען, את החוקר, את הספקן. את זה שילך ויבדוק ויפשפש בחומר הלא מעוכל שאותו יורק הקורמורן אחרי הציד וינתח אותו (זו הייתה השיטה), שיעביר שעות בתצפית, במחשבה ובניתוח. אלה האנשים שאנחנו צריכים לשאת על כפיים. בזכותם אנחנו מבינים את העולם ויכולים לאהוב אותו יותר. בזכותם אנחנו מתקדמים.
ו.
ובמישור אחר, נפשי יותר: האם לא נכון יהיה לומר בזהירות מסוימת שכולנו קורמורנים ברמה זו או אחרת של הקיום שלנו? את גברתי, אתה אדוני - יצא לכם להיות פעם אחת בתפקיד הקורמורן? כמה פעמים הבינו אתכם לא נכון? כמה פעמים ירו עליכם לשווא בתותחי הקול המפחידים? כמה פעמים הייתם במקום הלא נכון בזמן הלא נכון? אמרתם את הדבר שלא בדיוק רצו לשמוע? אהבתם את זה? נכון שלא?
ואנחנו, היהודים - האין אנו הקורמורנים של העולם? האם לא האשימו אותנו במהלך ההיסטוריה בכמעט כל מגפה, עוולה או אסון שאירע בעולם? ואנחנו, מה בסך-הכול רצינו? לנדוד, לחיות, לאכול איזה דג פה ושם.
אבל השאלה הלא פחות חשובה, ולבטח היותר קשה, היא: כמה פעמים הייתם (כל אחת ואחד מכם, כולל אני) בתפקיד הדייג? הרי להיות קורמורן כל אחד יכול, זה כלל לא תלוי בך, אבל בשביל להיות הדייג במשל, ולהכיר בזה - בשביל זה צריך אופי. כמה פעמים קפצנו למסקנות הלא נכונות בלי לבדוק, כמה פעמים התעמרנו בזה שלא מגיע לו, כמה פעמים שנאנו סתם?
ז.
כן, כי זו האמת על האדם: לפעמים הוא דייג, לפעמים הוא קורמורן. אילו הוא רק היה קצת יותר מדען.
אז סלח לנו, קורמורן - עוף שחור, עתיק, כעור וחברותי שכמותך. סלח לנו, כי חטאנו. האמנון הבא על חשבון הבית.
