אחרי עלייה של קרוב ל-80% במחירי הדיור בישראל מאז אמצע 2007 ועד היום, בעיית מחירי הדירות נוכחת מאוד על שולחן הממשלה. כל סיעות הקואליציה מבטיחות לנו ירידות מחירים בשוק הדירות, והשרים החדשים מלאים רעיונות כרימון - דיור להשכרה, חלוקת קרקעות חינם ליוצאי צבא, סבסוד דירה לזוגות צעירים ועוד.
יחד עם זאת, הציבור כבר לא מאמין להבטחות ולהצהרות הפוליטיקאים. מכון "חקר רייטינג" ערך במהלך חודש מארס סקר אומניבוס אינטרנטי שכלל 500 גולשים בגילאי 18 עד 70, המהווים מדגם כללי ארצי מייצג של הגולשים היהודים בגילאים אלו. התשובות מגלות שמרבית הישראלים לא צופים שנראה שינוי בשנה הקרובה, והם מחכים בעיקר לראש הממשלה, בנימין נתניהו, שיישם סוף סוף את ההבטחות.
הישראלים התייאשו מלצפות לירידת מחירים בשוק המגורים. בסקר שעשינו בשנה שעברה אמרו 34% מהישראלים שמחירי הדירות ירדו בשנת 2012 (לעומת 30% בלבד שהעריכו שהמחירים יעלו).
השנה, לאחר שמחירי הדירות עלו בעוד כ-3% בשנה שעברה (לפי נתוני משרד השיכון, בעוד לפי הלמ"ס מדובר על עלייה של כ-7% ולפי נתוני השמאי הממשלתי הם עלו אשתקד ב-5%), אמרו 60% מהנשאלים בסקר שמחירי הדירות יעלו גם בשנת 2013. ב"חקר רייטינג" מציינים כי שיעורם גבוה באופן מובהק בקרב בעלי השכלה אקדמית (66%), לעומת בעלי השכלה על תיכונית ללא תואר אקדמי (50%).
בחלוקה פנימית, 24% אמרו שהמחירים יעלו השנה ביותר מ-5%, בעוד 36% סבורים שהמחירים השנה יעלו לכל היותר ב-5%.
מנגד, רק 10% מאמינים לשרי הממשלה ולראש הממשלה ומעריכים שמחירי הדירות ירדו במהלך השנה. 8% מעריכים שהירידה תהיה לכל היותר של 5%, רחוק מאוד מהבטחות נתניהו ערב הבחירות להוריד את המחירים ב-30%, ורק 2% אמרו שמחירי הדירות ירדו השנה ביותר מ-5%.
13% אמרו בצניעות שאינם יודעים מה יקרה למחירי הדירות בשנה הקרובה.
אחרי שנואשו מהבטחותיהם ומצעדיהם של שרי השיכון והאוצר להוזלת מחירי הדיור, תולים הישראלים יהבם בראש הממשלה עצמו. הבטחת? תקיים. 33% חושבים שבנימין נתניהו הוא הגורם המרכזי שיכול לשנות את כיוון המחירים בשוק הדיור. 21% מאמינים ביכולתו של שר השיכון, אורי אריאל ו-16% אחרים בחרו בשר האוצר, יאיר לפיד.
מסתבר כי בקרב הנשאלים הסבורים כי שר השיכון הוא הגורם המרכזי שיכול להוביל לירידה במחירי הדירות, יש הבדל ברור בין דתיים וחרדים (32%) לעומת חילונים (17%).
דווקא בנק ישראל, שהוביל את מרבית היוזמות לצינון שוק הדיור בשנים האחרונות ושללא ספק ריביות השפל שהנהיג פה היו גורם מאוד מרכזי בניפוח בועת המחירים, אינו נתפס בעיני מרבית הציבור כגורם משמעותי שיכול להביא לירידת מחירים, ורק 7% בחרו בבנק.
גם ראשי הערים, ששולטים דה-פקטו בתכנון ובשיווק של עשרות אלפי יח"ד בכל הארץ, אינם נתבעים על ידי הציבור להביא להוזלת מחירים ולא נתפסים כאחראים מרכזיים למצב - רק 3% בחרו בראשי הרשויות כמי שיכולים לחולל פה את השינוי.
"תנו יותר היצע, והמחירים כבר ירדו", זה המסר המרכזי שעולה מתשובות הנשאלים בנוגע לפתרונות להוזלת מחירי הדיור. 49% חזרו לפתרון הקלאסי - יותר שיווק של קרקעות פנויות, שיתורגמו בהמשך ליותר פרויקטים ודירות, וממילא ישנו את משוואת ההיצע והביקוש.
רק 16% מאמינים בהשפעה הרוחבית של פתרון ההתחדשות העירונית (שיעור גבוה באופן מובהק בקרב חילונים - 20%, לעומת דתיים וחרדים -9%), תחום שצובר יותר ויותר תאוצה בשנים האחרונות, אם במסגרת פרויקטים של פינוי-בינוי או במסגרת התוכנית להוספת זכויות בנייה בבניינים חדשים בתמורה לחיזוקם מפני רעידת אדמה (תמ"א 38). שני הפתרונות, הכוללים היום כמה אלפי דירות חדשות בכל הארץ, אינם נתפסים כגורם שיכול להוריד מחירים.
במקביל, אחרי שהממשלה אימצה בקווי היסוד את תוכנית מפלגת "יש עתיד" להקמת 150 אלף דירות להשכרה בעשור הקרוב, כנראה שהציבור עדיין לא מאמין במוצר החדש. רק 16% סבורים שתמריצים לפרויקטים להשכרה יכולים להיות הפתרון האפקטיבי להורדת המחירים.
הרבה פחות מכך, 4% מהנשאלים, סבורים שהפתרון צריך לבוא באמצעות לחץ על הביקושים והקשחת תנאי המשכנתאות.
"נניח", שאלנו, "שהיו מציעים לך דירה מתאימה לצרכיך, לתקופה לא מוגבלת, בדמי שכירות נמוכים ב-20% ממחירי השוק, האם היית שוכר ולא קונה דירה?" מסתבר שלמרות הדיבורים על אופי ומנטליות של בעלים, 48% הצהירו כי הם מוכנים לגור בשכירות כזו. 31% אמרו כי זהו פתרון מצוין לתקופה מוגבלת, ו-16% הצהירו כי לא תהיה להם בעיה לגור בדירה כזו גם לכל חייהם. שיעור בעלי הנכונות לגור בשכירות גבוה באופן מובהק בקרב גילאי 18 עד 29 (57%) וגילאי 30 עד 49 (51%), לעומת גילאי 50 ומעלה (34%).
במקביל, שאלנו אותם האם היו שוכרים ולא קונים אם המחירים היו נשארים בהתאם לשוק, "אבל הייתה אופציה לשכור דירה לתקופה של 10-20 שנה". כעת, רק 31% הביעו נכונות בתנאים כאלו לשכור דירה (6% "בטוחים שכן" והשאר רק "חושבים שכן"). 56% מעדיפים בתנאים כאלו לקנות ולא לשכור.
רק לאחרונה הודיע משרד האוצר כי שיעור המשקיעים בקרב רוכשי הדירות הגיע לשפל חדש, כ-22% מסך הרוכשים. אבל חרף המחירים הגבוהים, מסתבר שרכישת נדל"ן - ארבעה קירות - היא עדיין אופציית ההשקעה החביבה ביותר על ישראלים.
"נניח שברשותך כסף פנוי להשקעה גדולה, במה תבחר להשקיע אותו?", שאלנו. התשובה מוחצת: 59% היו קונים דירה בישראל ועוד 7% חושבים שזה הזמן לקנות דירה להשקעה בחו"ל. 14% בחרו בחיסכון בנקאי, 7% מעדיפים מניות, 5% באג"ח ו-2% באף אחד מהאפשרויות שהוצגה.
גם השנה ביררנו מי, בעיני הישראלים, היא חברת הנדל"ן למגורים המובילה כיום בישראל. וגם הפעם, שנה שלישית ברציפות, מובילה אפריקה ישראל של לב לבייב, עם 19% מהנשאלים, לעומת 18% בשנה שעברה.
גינדי, כמותג-על לשפע זרועות המשפחה, נבחרה השנה על ידי 17% מהנשאלים, לעומת 21% בשנה שעברה. הבחירה בגינדי מאפיינת את גילאי 30 עד 49 (21%) לעומת גילאי 50 ומעלה (11%). חשוב לציין שהשנה מיעטו הגינדים, באופן יחסי כמובן, להופיע בתקשורת ובירידי ענק, מה שפגע במיתוגם ובמיצובם בציבור. ברזולוציה חדה יותר גברו "גינדי השקעות", ילדיו של משה עם 5%, על בני הדודים - ילדיו של יגאל - מ"גינדי החזקות" (4%).
בצמרת החברות שנתפסות כמובילות בישראל נמצאות גם שיכון ובינוי של שרי אריסון, עם 16% מהקולות (שיעור של 24% בקרב גילאי 50 ומעלה), וחברת אזורים, עם 8%.
יזמים גדולים לא פחות, אך עם מיתוג ארצי נמוך יותר, התברגו בתחתית הרשימה: דמרי וחג'ג' - עם 2% כל אחד, וענבל אור, שקיבלה את קולותיהם של 1% מהנשאלים.
מעבר לכך, חשוב להדגיש כי 35% מהנשאלים בחרו להשיב שאינם יודעים מי החברה המובילה את ענף הנדל"ן למגורים בארץ.
דירה ממוצעת בישראל עולה היום מעט יותר ממיליון שקל. "נתנו" לנשאלים סכום דמיוני של 2 מיליון שקל לרכישת דירה כדי לדעת מה מבין האפשרויות העומדות כיום על הפרק לרכישה בסכום הזה מועדפת בעיניהם.
33% מבכרים את הטבעת הראשונה של גוש דן: דירת 4 חדרים במרחק של כ-20 דקות מתל אביב, בעיר כמו קרית אונו או הרצליה.
32% מוכנים להתרחק יותר, 40-50 דקות נסיעה לפחות ממרכז גוש דן, כדי לקנות בסכום הזה בית פרטי במקום כמו כרכור או יקנעם.
ורק 19% היו רוצים לקנות ב-2 מיליון שקל דירת 3 חדרים בלב תל אביב.
בשנים האחרונות הפכו הפרויקטים למגורים למאוד הומוגניים. עניים ועשירים; חילוניים, דתיים-לאומיים וחרדים התקבצו שבט שבט בנחלתו ובבניינו. לא מדובר בהכרח ביד מכוונת מלמעלה, אבל לעתים מחירי הדיור, מחירי האחזקה השוטפת, או העובדה הפשוטה שיש במגדל מעלית שעובדת כרגיל גם בשבת, אילצו את הישראלים לחפש את הדומה והמוכר.
האם ההתבדלות של מגזרים שונים בישראל, גם בבחירת מקום המגורים, היא מבורכת או מגונה? רק 19% חושבים שמדובר בתופעה חיובית - "פחות חיכוך, פחות מריבות". מנגד, 35% חושבים שמדובר בתופעה שלילית - "המרחק הפיזי מקצין גם את הקיטוב בין המגזרים". 35% אחרים מודים שהם אדישים לכך, ככה זה כשהשוק החופשי עושה את שלו, ול-11% נוספים אין דעה בעניין.
חרף כל הדיבורים וההשקעות, מרבית הציבור הישראלי עדיין מגיע יום יום לעבודתו במכונית הפרטית. אם בשנות השבעים 70% מהנסיעות היו בתחבורה ציבורית ו-30% ברכב פרטי, הרי שכיום המצב הפוך: רק 23% מאוכלוסיית שלוש הערים הגדולות במדינה משתמשים בתחבורה ציבורית, לעומת 77% ברכב פרטי.
שאלנו את הציבור מה, יותר מכל דבר אחר, יגרום להם לוותר על הרכב הפרטי ולנסוע רק בתחבורה ציבורית. רק 20% אמרו ששום דבר לא יגרום להם לוותר על הרכב - לעומת 24% שענו תשובה דומה אשתקד.
25% מחפשים בעיקר מהירות - אם התחבורה הציבורית תביא אותם מהר יותר מביתם ליעד, הם יינטשו את הרכש הפרטי; 24% מבקשים פשוט "תחבורה ציבורית נוחה ואמינה"; 8% היו רוצים ליהנות ממחיר נמוך יותר בתחבורה הציבורית, לכל הפחות נמוך יותר מנסיעה ברכב; 8% אחרים יוותרו על הרכב הפרטי בעיקר אם תהיה תחבורה ציבורית גם בשבת ובחג.
ועוד 7% אמרו שהם היו מוותרים על הרכב, אם מקום העבודה יהיה במרחק הליכה מביתם.
