בפעם האחרונה שבה ישבתי עם אמנון דנקנר, אכלנו דגים טריים שהכנתי בביתי. אמנון עשה מאמץ לשדל אותי לשוב לכתיבה עיתונאית, והיה נכון להקדיש ערב שלם לשם כך, עם שני בקבוקי קסטל מעולים שהביא עמו.
עיסוקי כעורך דין נראה היה לו כמו החמצה, כוויתור על הזכות הקדושה לנסות לשנות את העולם, אף כי אמנון לא היה נטול השכלה משפטית פורמלית. ניסיתי בכל כוחי להוריד אותו מעליי, אבל התרשמתי שטיעוניי חולפים מעל ראשו.
כדי להגיע לאמנון, כדי לגייס אותו לימינך, היית חייב להצטייד בשני דברים לפחות - שיהיו מספיק אנשים שחושבים הפוך ממך, ושכמות האויבים שלך תצדיק את הרגע שבו הוא יתייצב עם הפרצוף השמן והבטן הגדולה קדימה, לפניך, ויגיד "תירו בי".
אין כמו אהוד אולמרט לדעת עד כמה אני צודק. אין כמו עופר נמרודי להעיד כי אמנון היה הקמיקזה האולטימטיבי במקום שבו כולם עמדו מבוהלים מנגד.
לירוק בפניו של הקונצנזוס
אמנון תיעב את הצודקים. עוד יותר שנא את הצדקנים. הוא היה מספיק גדול כדי לעוות כל אמת על מנת להצדיק אלטרנטיבה לאופן שבו הכול חושבים. הפילוסוף הנרי-דוד ת'ורו אמר פעם שבדמוקרטיה פורמלית שבה כולם מצייתים לכל חוק, ומציגים חזית אזרחית אחידה, אנשים אינם נותנים דעתם לכך, שבעצם הפכו חברה נאורה למדינה פשיסטית וחולה.
אמנון היה האיפכא מסתברא. היה לו האומץ לירוק בפניו של הקונצנזוס בלי להפוך ל"פרח תרבותי", גם אם העיתונאי רון מיברג כינה אותו ואותי כך בלי להתבלבל.
הייתי חבר של אמנון ומושא לשיקוציו בטווח זמן של שעות בודדות. תלוי מה חשבתי על מי, ועד כמה מהר הייתי נכון לשנות את דעתי וליישר קו עם עמדותיו. באותו ערב, על דגים, הבחנתי באגלי הזיעה השקופים ניגרים במורד עורפו בכל פעם שחש איך אחיזתו בי מתרופפת, ואין שום סיכוי שישיב אותי לחיקה של העיתונות.
פחדתי.
אני חב לו את הזכות יוצאת הדופן להיות אחר ומנודה, צודק ובלתי אהוב. להיות לעולם האופוזיציה לכל מה שנכון בעיני האנשים הלא נכונים.
אמנון לא היה מורה טוב, כפי שלא היה עורך מוכשר במיוחד או עיתונאי דגול. אבל הוא היה עשוי מחומרים שרק דיסידנטים בסדר הגודל של לך ולנסה, ואחרים כמותו, עשויים מהם. שום שלטון או פקיד ציבור לא יכול היה ללכת לישון בשקט כל עוד אמנון חי.
אינני זוכר מי אמר זאת, אולי דן בן-אמוץ, אללה ירחמו, כשאמנון ימות, ימצאו את גופתו שמורה כאילו הייתה בבידוד של מינוס 30 מעלות גם אחרי 30 שנה, משום שאין שום תולעת שלא תחטוף הרעלה ממנו.
אני לא אתגעגע לאמנון. אי-אפשר. ממילא לא שעיתי להפצרותיו, ועיסוקי כעורך דין היה ונותר לצנינים בעיניו, אף כי נועץ בי יותר מפעם אחת בשאלות משפטיות כאלה ואחרות. אבל אני יודע בבטחה שאמנון יפקוד אותי בלילות ויתבע ממני לשמר את דרכו.