טענתו של משה פייגלין שפורסמה אתמול, ולפיה מדינת ישראל משתמשת בשואה לצרכים מדיניים ופוליטיים, או כדבריו "סחטנו את לימון השואה עד תום כדי להצדיק כאן את קיומנו וצריך להתחיל ולחפש הצדקות אחרות", אולי צורמת, אבל יש בה מהאמת, והיא גם מעוררת מחשבה לגבי האופן שבו מושקע הכסף הרב שמדינת ישראל מגייסת, בשם "השואה".
הגיוס קל יחסית. בקהילות היהודיות באמריקה, ה"שואה ביזנס", זה ביזנס לא רע (תשאלו את ספילברג, למשל). הסבל במחנות, ניצול שמספרים את סיפורם מזרימים לארץ מיליונים שבהם נבנים מוזיאונים, ממומנים מסעות לפולין, נעשים סרטים ועוד מפעלים שמטרתם - לזכור ולהזכיר, לזכור ולא לשכוח. את הטענה של פייגלין אפשר להרחיב לשאלה כמה עוד ניתן יהיה לסחוט את הנדבנות הזאת על בסיס הטענה שבזכות השואה קמה מדינת היהודים.
מקום המדינה גייסה ישראל מיליארדים דרך זה. בעצם, עוד לפני קום המדינה, ניצל דוד בן גוריון את מחנות הפליטים באירופה ואת ספינות "האודים העשנים", על מנת שיעצרו ונוסעיהם יוחזרו לאירופה, כדי לעורר תמיכה בינלאומית "לשלוח את עמי" מנמל טריאסט באיטליה, למשל לפלשתינה.
תחשבו על זה. גרמניה, שפיצתה את המדינות שאותן כבשה במלחמת העולם השנייה, העבירה פיצויים למדינת ישראל, למרות שמדינת ישראל לא היתה ישות קיימת, לא כל שכן ישות שהתמודדה עם גרמניה, בזמן שהמלחמה ההיא התחוללה.
בספרו, הפתרון הביולוגי" כותב העיתונאי ראול טייטלבאום, ניצול שואה בעצמו, שהפיצויים הללו באו כדי לתת "הכשר יהודי" לשובה של גרמניה למשפחת העמים, אבל מה שקרה בדרך הוא שהניצולים עצמם, כלומר מי שסבלו ממש מהמלחמה הזו, נשכחו.
טייטלבאום קובע שממשלות ישראל גילו אדישות לגורלם לאורך השנים, הן במגעים עם גרמניה המערבית והן בהסכם השילומים, ודאגו קודם כל לטובת האומה. גם ועידת התביעות, שהייתה הנציגה מול גרמניה ואוסטריה בכל הקשור לפיצויים האישיים לניצולי השואה, שוב דאגה למדינה במקום להם.
ומה נעשה בכסף הזה? קצת לבניית הארץ, הרבה לקיבוצים, למנגנונים פוליטיים מנופחים מכל מיני סוגים וכמעט כלום לניצולים. מדינת ישראל ניכסה לעצמה את השואה מטעמים תועלתניים, על גבם של אלה שעברו אותה. מצד שני (ואולי זה אותו הצד?) הרבה הרבה כסף הושקע במונומנטים כמו יד ושם. ואם נרד לפרטים - מעל מאה מיליון דולר הושקעו בהקמת מוזיאון ההנצחה הזה.
100 מיליון דולר עבור ארכיטקטורה בלתי נשכחת ומצגים מצמררים, שמעבירים את המבקר חוויה מכוננת. על זה אין עוררין. כל אח"מ שמגיע לישראל נלקח קודם כל ל"יד ושם", חוטף את ההלם, זה ירכך אותו, יעזור להשיג ממנו את מה שרוצים. זה גם מוסד חינוכי מעין כמותו, וגם על החשיבות החינוכית גם אין עוררין.
אבל, רגע, מנגד - יש מאות ניצולי שואה מזדקנים, עריריים, חולים, שאין להם כסף לקנות אוכל, תרופות, לגור בבית מכובד, לנהל חיים סבירים.
אז ביום השואה הזה אולי נסור רגע הצידה ונשאל, כמו פייגלין: האם לקיום מדינת ישראל אין הצדקה חוץ מהשואה? וגם: מה עדיף לעשות בכסף שמגייסים בשם השואה - להנחיל את הזיכרון, או לתת לחם, חלב ותרופות לניצולים?
אני מודה שעל השאלות האלה אין לי תשובה מוחלטת, רק טעם הלימון שהזכיר ח"כ פייגלין עוד צורב בגרון.