אה, פריז. מגדל אייפל, קרואסון של בוקר, ציירים ליד הסיין. חנויות הבשמים. לה פושון, טפיפות הרגליים. במטרו. גבינות מסריחות, תיירים נדחקים ללובר, אורות השאנז אליזה. שוקולד נוטף. ובגידה קטנה, מרירה מתוקה, במלון הישן לפנות בוקר.
אה, פריז. טוב, לא בדיוק.
את ריף כהן קשה לתייג. היא אמנם ישראלית, אבל דיסק הבכורה שלה, שאותה גם הפיקה, מערבל ניחוחות מהמזרח התיכון, ליתר דיוק מטוניס (סבתה עלתה מהאי ג'רבה), לתוך אלימות אורבנית היישר מאמריקה (ריף חיממה את הופעת הד הוט צ'ילי פפרז בישראל), רוק חד, קצר מועד, עם ריגושים צועניים אלבניים, מזרח-אירופאיים, כמו נלקחו מפסקול סרטו הבא של אמיר קוסטוריצה. הכינור מתגבר על החשמלית. הדרבוקה מתמסרת לעוד. היא נשמעת נערית, צעירה, תוססת, רעננה, העולם נפרש לרגליה, והיא נוטלת ולוקחת, סקרנית ומתערסלת, כשברקע, בתמונה שהיא מצלמת, בסרט הסופר 8 שהיא מקרינה, משקיפה הסיבה לכל זה, הבירה התרבותית, היפה בבנות, פריז.
אה, פריז. אה, כן, הדיסק מושר ברובו בצרפתית. ובערבית. והעברית מפציעה, קרועה ושסועה, כואבת וכבדה, שבורה ומתקשה, רק לקראת סופו. ולכן מרתק כל-כך לקרוא, בחוברת המצורפת, את הטקסטים. אימה, המשוררת פטריסיה אורי כהן, כתבה את מרביתם. וריף את מקצתם. הן משלימות כל-כך יפה זו את זו. החיבור ביניהן מרגש גם אם אתה גבר. הן רואות את השכונה ("בשקיעה רצים על קו האופק"), מביטות בנשיות ("מעבירה את חייה / על השטיח שלה"), חולקות אהבה ("עצבותי נטושה / אהבתי תלושה"). וחוזרות, איך לא, לפריז ("בפריז תיקי יד יפים / מדי פעם כמרים עוברים"). תמונות, דמויות מתלכדות בקולה ובפניה שעל העטיפה, ילדה אישה, שתי צמות, אז והיום, קל לחוש בתסיסה, במה שמתחולל בנפשה, במה שמפעיל את גופה, בחיפוש הזה, בתנועה שאינה נגמרת, בוטשת בעפר, חומקת מאחורי הבניין הקרוב, רצה לאן.
המעברים מאותו מזרח תיכון ישנוני, נקמני, עתיר בתשוקה, הארץ הישנה, האנלוגית, לאלף הבא, הקודר, הזועף, עתיר בתאווה, ארץ חדשה, דיגיטלית, נשמעים, ונראים, כמו תהליך התבגרות שמסתחרר לו מפה לשם, ומשם לכאן. ריף כהן מקלפת את עצמה בעזרת אימה, על המצע שהניחה סבתה, עולם נשי של תחושות ורגשות, מבט שבוחן מה השגנו, מי אנחנו, במי פגשנו, איך כל זה נטמע בתוכנו והפך אותנו למי שאנחנו. כעת. או לפחות עד השבוע הבא.
מזמינה להצטרף לריקוד שלה
דיסק הבכורה של ריף כהן, שהספיקה במקביל לשחק בסרטים ונתנה הופעת אורח בפרויקט "מטרופולין" של עופר מאירי, בעיקר משקף תעוזה. ואומץ לב יוצא דופן. הבחירה שלא לשיר כמעט בעברית, אבל לזמר בערבית, עם כל הצרפתית שמסביב, מציגה בפנינו אמנית מסוג אחר, חסרת פחד, שהעולם אינו מקום מאיים עבורה אלא הוא סך כל האפשרויות הניצבות בפניה. היא לא חולמת להקטין את עצמה או להחניף לנו אלא מזמינה אותנו להצטרף לריקוד שלה, למחול הזה עם החיים. והריקוד מתמשך, ונמשך, מסע אמיתי פנימה והחוצה, ככל שהיא מעמיקה פנימה היא גם מדלגת מחוץ לעצמה, העומק משתלב עם הקלילות, העצב והשמחה מתערבבים זה בזה.
כי פריז היא הרי חוויה. אגדה. חלום. משאלה. והחיים הם ריף כהן. בתל-אביב. אה, תל-אביב.
Riff Cohen - A PARIS. High fidelity. 46 min