מחסום קלנדיה, לפני שבוע, חמש וחצי בבוקר. השמש עדיין לא זרחה והקור היבש והפריך של השטחים חודר לעצמות. כמה מאות פועלים כבר עברו את המחסום והם מחכים לתחילתו של עוד יום עבודה. חלקם מתפללים, חלקם מעשנים, לרובם שקיות ניילון עם אוכל ומבט עייף של אנשים שקמו בשלוש בבוקר - ולא רק הבוקר, כמוני.
פחון קטן בצד הישראלי של המחסום הוסב לסוג של בית קפה. במקררים: סלטים ובקבוקי קריסטל. הפועלים צופים בטלוויזיה. האנרגיות סבירות והיחס כלפינו אדיש עד משועשע. אנחנו לוקחים קפה, שלושה שקלים לכוס, ועוברים לצד הפלסטיני. אין בזה שום היגיון אבל נדמה שבשטח C קר לי יותר.
ברזל, בטון וחוטי תיל - זאת האסתטיקה של קלנדיה, מקום מכוער ומדכא. השמש העולה לאט-לאט רק מדגישה את הכיעור ואת הדיכאון, שנראה כאילו מישהו ממש התאמץ לעשות את המקום הזה מכוער ומדכא. ערימות הזבל שזרוק בכל מקום משלימות את העיצוב.
אלפי פועלים פלסטינים עוברים במחסום הזה בכל יום, אבל לא היום. היום יום שקט עד שקט מאוד. יומיים קודם מת בתאו האסיר מיסרה אבו-חמדיה כתוצאה מסרטן בגרון. מותו הצית מהומות בגדה המערבית, לרבות שביתה של הפועלים, כך שהיקף התעבורה במחסומים קטן יחסית.
יום אחר כך נהרגו מירי צה"ל שני צעירים שיידו בקבוקי תבערה אל עמדת החיילים, וההלוויה של אבו-חמדיה, שנידון למאסר עולם על מעורבותו בניסיון פיגוע בבית קפה בירושלים בשנת 2002, תיערך בהמשך היום. כך שהמצב קצת מתוח.
מלבד זאת, החג רק נגמר, ובמשחטות, סיפרו לנו בקפה, נשאר עודף גדול של תרנגולות וגם במסעדות זהו יום שקט. אז יום שקט במחסום, וזרם דליל של פועלים עובר לו בלי תור.
אז הרבה פלסטינים אולי אין היום בקלנדיה, אבל שני ארגוני זכויות אדם עומדים במחסום הריק ומתחרים ביניהם מי יותר מוסרי. בפינה השמאלית עומדות נשות "מחסום ווטש". את הארגון הזה מייצגות הבוקר חנה בר"ג ורוני פרלמן. ולא רק הבוקר, כבר 12 שנה שהן נמצאות בכל בוקר בקלנדיה ובמחסומים אחרים, כמו גם במשרדי המינהל האזרחי ובבתי המשפט הצבאיים. צופות, מתעדות ומפרסמות את הדוחות שלהן. התנגדות נשית, שקטה ועיקשת לכיבוש. הן לבושות חם ועונדות מין תג שם בסגנון עדות ההיי-טק עם הלוגו של הארגון.
חנה בר"ג, לדבריה עוד רגע בת 80, היא אישה קטנה ונמרצת עם אנרגיות גבוהות, שהייתה, על-פי פרלמן, מזכירה של דוד בן-גוריון. "אני פטריוטית ישראלית", היא חוזרת ומדגישה, "והמילה הזאת חשובה לי".
בפינה הימנית עומדים החבר'ה של "ארגון זכויות כחולבן" - ארגון זכויות אדם ימני חדש שהקים ד"ר יועז הנדל. המתנדבים שלו הם בחורים צעירים ונמרצים, חובשי כיפה, בחולצות טריקו קצרות ממותגות. אם קר להם, הם לא עושים שום סימן לזה. אני די קופא.
יש פה עוד מתנדב מאיזה ארגון בינלאומי מקנדה, או אולי מארגנטינה, שעומד בכניסה למחסום ומחייך לכל פלסטיני ומברך אותו לפני שהוא נבלע במסלול הברזל כאילו היה דיילת בכניסה למטוס. אבל הוא נראה לי מוזר מדי. אני לא מדבר איתו, כמו שאף אחד אחר פה לא מדבר איתו - החיילים, המאבטחים, הימנים, השמאלנים, צוות צילום של ערוץ 10 שהגיע גם הוא הנה הבוקר, והפועלים הפלסטינים. מעניין מה הוא חושב עלינו. בעצם, לא כל-כך מעניין.
המתנדבות והמתנדבים משני הארגונים עומדים משני צדי הסככה הגדולה בכניסה למחסום, ואני מרחף בין שניהם כפרפר קפוא.
"תסתכל על הכלובים האלה", אומרת בר"ג ומצביעה על מבוך הברזל והתיל, "זאת זוועה, פשוט זוועה. אם היינו אמיצות יותר היינו עומדות מול המחסומים האלה ולא נותנות להם להתקיים עוד יום אחד, אבל לקחנו החלטה לעזור לפרט, גם אם זה נוגד את השקפת העולם שלנו. זה לא מה שיסיים את הכיבוש, אנחנו יודעות, אבל אי-אפשר לעמוד מול הגזל היומיומי הזה, מול הזוועה הזאת.
"וזה, כל זה, זה רק מה שרואים בעין", היא ממשיכה, "זה הכיבוש האמיתי, הזוועה האמיתית", היא משתמשת במילה הזאת הרבה, "מתרחשת בביורוקרטיה של הכיבוש, במת"קים (מינהלת תיאום וקישור). אלה לא טרוריסטים, אלה אנשים שרק רוצים לעבוד".
"אבל יש טרור", אני אומר לה. בר"ג לא מכחישה, אבל גם לא נותנת לזה להפריע לה. הן מספרות על השחיתות של הכיבוש, על פועלים שמשחדים פקידים ב-8,000 שקלים לאישור עבודה לשלושה חודשים. אחר כך זה 1,500 שקלים לאישור, אולי לחודש. אני מבקש לדבר עם מישהו כזה, לקבל סוג של הוכחה לדבר הזה, אסתפק גם ברמז. אני לא מקבל. "איפה שיש כיבוש - יש שחיתות", מסכמת בר"ג, ופרלמן מוסיפה: "כל עוד יש מחסום, חייב להיות מחסום ווטש".
- מה אתן אומרות על הבחורים מימין?
"זה הזוי", אומרות שתיהן.
- מה הזוי בזה?
"הארגון הזה הוא בדיחה", אומרת בר"ג, "כל מה שאנחנו עושים הם עושים מראה, אבל איפה שיש כיבוש אין זכויות אדם, זה בטוח. אבל תפאדלו, ברוכים הבאים, לנו אין מונופול על כלום".
יועז הנדל ניגש אליהן. הם מכירים לא מהיום, יש להם במחסומים היסטוריה משותפת, גם אם קצרה, וגם הבן של אחת מהן היה איתו בקורס קצינים. "מה הפער ביניכם?", אני שואל. "אני מתנגד לעירוב בין זכויות אדם לפוליטיקה", אומר הנדל. "להשקפתי יש לנו זכות על הארץ הזאת, ויש לנו גם את הזכות להתפשר". "ומה אתה אומר על גזל הקרקעות?!", מטיחה בו בר"ג. "אני מתנגד לישיבה על אדמה פרטית", אומר הנדל, "אבל זה לא ויכוח על תצ"אות עכשיו, נכון?".
"ומה תעשה אם ייגש אליך אדם מנוע כניסה על-ידי השב"כ?", היא שואלת. "אנסה לעזור", הוא אומר. היא מגחכת. "למה הסקפטיות?", שואל הנדל, "אני הריבון פה, ככזה יש לי חובות".
במחסום ווטש כ-500 מתנדבות. בזכויות אדם כחולבן - הם באמת חייבים למצוא שם קליט יותר - יש בינתיים קצת פחות מעשרים. אני מדבר עם שניים מהם. מתן אשר, 24, מנתניה, הוא רכז הפעילות של הארגון. "אני מאמין שזכויות אדם זה לא מילה גסה". אני מתרה בו על השמאלנות החתרנית של דבריו והוא מספר שבתור חייל שירת במחסומים ולא היה לו פשוט בכלל.
"אני לא מבין", הוא אומר לי, "איך יכולים להעמיד ילד בן 18 במצב כזה? מבחינתי, לעמוד פה, לעזור ולוודא שהכול מתנהל כמו שצריך, זאת סגירת מעגל. ההבדל בינינו לבין הנשים האלה הוא שהן מתנגדות לכיבוש, אבל מבחינתי אין דבר כזה - הכול ארץ ישראל. אני לא מתנצל על השליטה שלנו פה. אני לא עיוור. אני יודע שיום אחד תהיה פה פלסטין, ולפעמים אני אפילו רוצה את זה, אבל עד שזה יקרה - הדברים צריכים להתנהל כמו שצריך".
על פניו עולה הפרצוף הזה של אנשים שנזכרים בדבר לא נעים: "עכשיו ריק פה ושקט, אבל דמיין שיש פה אלף איש בתור, וחם, וצפוף, ומתחילות דחיפות, ואז אחד מהחיילים מאבד את זה, ויש מכות. ואתה לא יכול לריב עם חברים שלך לפני הערבים, זה לא לעניין. ולמה בכלל חיילים צריכים להתעמת עם ילדים בני 6?".
הוא מנער את ראשו, כאילו להעיף משם כמה זיכרונות בלתי נעימים: "זה הרי ברור שחייבים את זה, אנחנו יודעים בדיוק מה יהיה בישראל אם המחסומים האלה לא יעמדו פה". מעברים, אני מתקן אותו.
מתן בר-נוי, 26, מראה לי תמונות של התינוק שלו בסלולרי. הוא יו"ר אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת בר-אילן, מדגיש בפניי שהוא ציוני. "האנשים האלה לא ייעלמו", הוא אומר, "גם לא המעברים". מחסומים, אני מתקן אותו.
"קצת מוזר הארגון שלכם", אני אומר לו. "אחרי הכול, אתם מתעסקים בזכויות אדם בנקודה מאוד ספציפית בכיבוש, ומתעלמים מכל מה שקורה מסביב". "אפשר להכיל את הסתירות האלה", הוא אומר, "הרי החיים מלאים סתירות. אני מאמין בזכותי על הארץ, אבל גם מאמין שכל אדם הוא אדם - אין פה שום בעיה". שניהם חוזרים ומדגישים שצה"ל הוא צבא מוסרי מאוד.
יועז הנדל, 38, ד"ר להיסטוריה, פובליציסט (ידיעות אחרונות, גלי צה"ל) וראש "המכון לאסטרטגיה ציונית", היה ראש מערך ההסברה הלאומי במשרד ראש הממשלה במשך כשנה, עד שהתפטר מתפקידו אחרי שחשף את פרשת נתן אשל, יחד עם מזכיר הממשלה צבי האוזר ועם המזכיר הצבאי יוחנן לוקר. הוא קיבל את תואר אביר איכות השלטון מטעם האגודה לאיכות השלטון, וגם הצעות להצטרף לפוליטיקה, שלהן סירב. הוא מגדיר את עצמו כלאומי ליברלי, בעל תפיסה ימנית פרגמטית.
"לא גדלתי בעולם של זכויות אדם", הוא אומר, "אבל כן התחנכתי על כבוד האדם. בשנים האחרונות כתבתי וביקרתי את מחסום ווטש וארגונים אחרים. מחסום ווטש עושים עבודת קודש, אבל היה קשה לי עם הדיסוננס בין העבודה החשובה שהם עושים - ששינתה את המציאות לטובה - לבין פעילות אחרת שלהם שהיא לתפיסתי אנטי ישראלית, כמו שיתוף פעולה עם דוח גולדסטון ועוד. עד שאמרתי, די לבקר - צריך גם לייצר אלטרנטיבה. אנחנו, הימין, צריכים להיות שם.
"לשמאל אין מונופול על זכויות אדם, בדיוק כמו שלימין אין מונופול על הציונות. אני לא מרגיש פחות מוסרי מהשמאל, וכן, אני מנסה לשבור את המונופול שלהם. קשה לי עם הראייה החד-גונית את המחנה הלאומי. למתנחלים יש הרבה גוונים, והם מתחבטים מבחינה מוסרית. אתה יכול להגיד הרבה דברים, אבל הרעיון הזה שכל אדם נברא בצלם - זה טבוע בציבור הזה. אולי חוץ מאשר בשוליים שוליים מאוד. אחת הבעיות של הימין היא שהוא מפחד מהקצה הימני שלו, נגרר אחריו. אבל יש ציבור גדול של ימין שפוי, או כמו שאני מגדיר את עצמי, לאומי-ליברלי. אני רוצה לייצר שיח פנים ישראלי מורכב יותר. המוסר, אחרי הכול, הוא אינטרס ישראלי. וזה התפקיד של מנהיג, להעביר אנשים מנקודה לנקודה, לגרום להם לחשוב.
"ישראל לא יכולה להמשיך להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית בלי להסדיר את הגבולות ואת הסכסוך. אני מזדהה עם נאום בר-אילן של נתניהו, רק לא מוצא פרטנר בעת הזאת. צריך לעשות את השינוי בצעדים קטנים, לצמצם את גבולות הסכסוך - בעיות כמו ירושלים או הפליטים לא ייפתרו בדור הזה, וכל הניסיון לפתור את כל הסכסוך במכה רק תוקע את הכול. אני לא מתנצל על הכיבוש. להפך, אני שמח עליו. כך נקבעים גבולות. אין דרך אחרת. וזאת הארץ שלנו ויש לנו זכות עליה. הבעיה אינה שכבשנו את הארץ, הבעיה היא שלא קבענו מדיניות. לא הייתה אסטרטגיה, רק טקטיקה, אפילו מיקרו-טקטיקה".
- אז כל הארגון הזה שלך אמור, בעצם, רק לפתור בעיות בקטנה?
"כן, התפקיד שלי הוא לטפל בחריקות מול הפרקליט הצבאי והחיילים, להעביר את הדוחות שאנחנו ממלאים לא לתקשורת, כמו ארגוני שמאל, אלא לגופי חקירה מוסמכים בצה"ל. אנחנו ארגון ציוני שרואה בזכויות אדם חובה מוסרית של כל מי שרואה את עצמו ריבון על הארץ, ופועלים למניעת ניצול סוגיית זכויות האדם לקידום מטרות פוליטיות".
הארגון - כאילו על מנת להוכיח את דברי בר"ג - פועל בשלוש חזיתות מראה לארגוני שמאל. הראשונה: המעברים, שם יפקחו מתנדבים על התנהגות החיילים ויתעדו פגיעה בפלסטינים. הארגון, אם לצטט ממניפסט ההקמה שלו, "יקיים קשר שוטף עם צה"ל ועם המינהל האזרחי וידווח לגופים הרלבנטיים במקרים שבהם חיילי צה"ל פועלים שלא כחוק".
השנייה: "טוהר הנשק". גרסה ימנית ל"שוברים שתיקה", שבמסגרתה יגבו עדויות מחיילים על ביצוע מעשים בלתי חוקיים בשטחים. כל זאת מתוך אמונה "בעליונותו המוסרית של צה"ל. ומבלי ליצור הסתה אנטי ישראלית".
השלישית: "רפואה מוסרית", הגרסה של הנדל ל"רופאים לזכויות אדם", רופאים שיסייעו לפלסטינים, לבדואים, לפליטים ולחסרי מעמד.
בינתיים הנדל מחפש מתנדבים ותורמים. את חולצות הטריקו בצבע תכלת קנה מכיסו. הוא יודע טוב מאוד שהמבחן היחיד שהארגון הצעיר שלו צריך לעמוד בו הוא מבחן הזמן, וזה לא הולך להיות קל. בהנחה (שהלוואי ותתברר כמוטעית) שהכיבוש בינתיים פה, יהיה לו קשה לעמוד מול העקשנות האין-סופית והשקטה של השמאל. כי עם כל הכבוד לו, הוא לא הראשון, גם לא השלישי, שמנסה לפסוע בדרך הזאת ולהציב מראה ימנית ו"ציונית" מול הארגונים הנחושים של השמאל.
כדוקטור להיסטוריה הוא אולי זוכר שלפני כעשור הייתה יוזמה של פעילת הימין נדיה מטר שכונתה "נשים בכחול לבן" (או שהימין ממש, אבל ממש, אוהב את צבעי הדגל, או שסתם אין לו דמיון), שבמסגרתה הגיעו נשים ימניות למחסומים כדי לתמוך בחיילים ולהתעמת עם נשות מחסום ווטש; אבל הארגון לא שרד. אם הנדל וחבריו רוצים להוכיח שזכויות אדם הן לא רק עניין של השמאל, ושלשמאל אין מונופול על המוסר, כל מה שהם צריכים לעשות זה להמשיך לבוא.
מהמעט שראיתי - מהמאוד מעט חייבים לציין - התרשמתי שהנוכחות שלהם דווקא עוזרת. כשבא מישהו ונתקל בקשיים, הצבא והמשטרה נוטים להקשיב יותר לחבר'ה הטובים האלה מהימין, עם הכיפה הסרוגה ועם החיוך, מאשר לנשות השמאל שאותן הם תופסים (בטעות, ובגלל הסתה מתמשכת נגדן) כלא מספיק ציוניות או משהו בסגנון. על אף שחייבים להודות שגם ארגוני השמאל אשמים בזה, כי במעט הזמן שהייתי שם - מאוד מעט חייבים לציין - בר"ג ופרלמן לא הפסיקו לדבר על "הזוועה", ונשות הארגון התעמתו לא פעם עם חיילים. אז כתוצאה מכל זה, כשהייתה בעיה עם האישור של פועל אחד, כל מה שמחסום ווטש יכלו להציע לו הוא סימפטיה, בעוד הנדל ישר סגר עניין עם מפקד המחסום ונתן לפועל לעבור.
מלבד זאת, התרשמתי שנשות מחסום ווטש נמצאות בקונפליקט גדול יותר מאשר החברים של זכויות כחולבן. הימין יכול לחיות בשלום ובנוחות עם תפקידו החדש כאחראי למוסר של הכיבוש, מעין מש"ק זכויות אדם, בעוד שמבחינת מחסום ווטש, עצם העמידה פה היא מעין כניעה והשלמה עם הדבר שאין להשלים עמו ולהיכנע לו.
הפערים תהומיים, כמובן. הם מתחילים כבר במינוחים הכי בסיסיים. בר"ג מדברת על כיבוש, והחברים מימין מתקנים אותה: "שחרור" או "שליטה", איש לפי טעמו. כשהם מדברים על "מעברים" היא מתקנת אותם ל"מחסומים". "אבל זה מחסום", היא אומרת להם, "הוא מונע מאנשים חופש תנועה". "אבל עוברים פה אלפי אנשים ביום", הם עונים לה - "כלומר, מדובר במעבר". איפה שהיא רואה מכלאות הם רואים גדרות וכך הלאה והלאה.
וכל הזמן הזה שהיאהוד עומדים ומתווכחים ביניהם בחצי להט, ממשיכים הפועלים הפלסטינים לעבור, אדישים. "אתם עלא כיפק אתם", הם אומרים לחבר'ה של הנדל עם הכיפות הסרוגות, ולא שוכחים לחייך גם לנשים של מחסום ווטש. כולם מכירים את כולם בהצגה הזאת, ורק פעיל השלום הזר והמוזר עומד בצד וממשיך לברך כל פועל, ואלה הולכים ומתמעטים. הכול מאוד מוזר.
המוזרות מגיעה לשיאה כאשר למחסום מגיע פלסטיני זקן, אבל ממש זקן, עם מין גידול לא הכי נעים לעין על הצוואר. הוא מדדה בקושי על מקל, נתמך על-ידי קרוב משפחה צעיר. המעבר ריק, ובכלובים, כפי שמכנה אותם בר"ג, או במסלולים, כפי שמכנים אותם פעילי הימין - אין איש. אבל פעילי הימין נורא רוצים לעזור, ממש מתעקשים, והם מסיטים את הזקן מהמסדרון אל מה שנקרא "המעבר ההומניטרי" (בערך אותו דבר, רק טיפה יותר רחב). הפלסטיני הזקן והחולה נאלץ ללכת מרחק הרבה יותר גדול, כשמצלמות ערוץ 10 עוקבות אחריו, פעילי הימין מרגישים טוב מאוד עם עצמם, ופעילות מחסום ווטש מביטות בהם המומות. כל זה היה יכול להיות די מצחיק אם זה לא היה כל-כך לא מצחיק.
הכתבה המלאה - במגזין G