ראש חודש אייר מחר. נשות הכותל באות, כבכול ראש חודש, אל קיר האבנים, עטופות בטלית כדי לקרוא בתורה, והחרדים עומדים מחוץ לעזרת הנשים, מחרפים ומגדפים אותן ואת משפחותיהן דורות אחורה.
ובכל זאת, משהו השתנה בראש החודש הזה.
אחרי 24 שנות מאבק, הפסד בבג"צ, תיקון תקנה שאינה מאפשרות להן להתפלל כדרכן "שלא לפי מנהג המקום", מציג נתן שרנסקי, ראש הסוכנות, פתרון המקובל על רבני החרדים: רחבת הכותל תחולק מחדש לשלושה מתחמים, האחד לגברים, השני לנשים והשלישי "חלקה מעורבת", על רחבה מוגבהת במקום שבו נמצאת היום "קשת רובינסון", בשולי הכותל, שבה מוקצות כבר היום כמה שעות פעמיים בשבוע לתפילה מעורבת, ובה יוכלו להתפלל נשות הכותל באין מפריע.
קשה לי להבין מדוע לא נותנים לנשות הכותל להתפלל בעזרת הנשים. הרי יש גדר גבוהה שמפרידה בינן לבין הגברים, שהטליתות שלהן הן בבחינת סדין אדום בעיניהם, והן תמיד מקפידות לתפוס מרחק מהחרדיות העוינות ומתמקמות קרוב לכניסה.
באו נודה באמת, פשרת שרנסקי לא באה לפתור את עניין נשות הכותל, אלא לטפל ברפורמים וקונסרבטיבים, שעושים לאורתודוכסים שחור בעיניים, אותם אורתודוכסים ש"כבשו" את הכותל ולא מוכנים להרפות ממנו כבר יותר מדי שנים. מה גם, שנשות הכותל הן הרי אורתודוכסיות ממש כמוהם. אין להן עניין להתפלל עם גברים. ממש לא. הן רוצות להתפלל בעזרת הנשים בדרך הפמיניסטית שלהן.
נניח שנשות הכותל יאמצו את הפשרה. מי יממן את הגבהת הרחבה? מה חושב עליה התורם של החפירות הארכאולוגיות שנמצאות מתחתיה? ומה עם רשות העתיקות? היא נתנה הסכמה למהלך כזה? והוואקף? האם מישהו תמים מספיק לחשוב שראשיו יסכימו שהיהודים יעשו ככל העולה על רוחם מתחת להר הבית? נדמה לי שלא.
נכון שהרב שמואל רבינוביץ' משדר רוח פיוס ואחדות כמצות הימים האלה, שבין יום השואה ליום העצמאות, רק שאני לא ממש קונה אותה. הפשרה של שרנסקי נראית טובה על הנייר, אבל היא נסיון להרדים את הנשים האמיצות האלה, שמוצגות בישראל כעדת משוגעות ובארה"ב נתפסות כגיבורות בעיני הקהילה היהודית. לא פלא שענת הופמן, שעומדת בראש הארגון, אמרה שהיא תומכת בתכנית, שבוודאי תצא לפועל עוד עשור ויותר, אבל תהתה יהיה עם ראש החודש הבא.
זו ההזדמנות של הממשלה החדשה, עם הפוליטיקה החדשה ושר הדתות החדש, לעשות מעשה ולהחזיר לעם ישראל את הכותל שלו. אולי בקדנציה הזאת אפשר יהיה לקיים לראשונה מאז קום המדינה את טקס יום הזיכרון והעצמאות בכותל, שלצערי הרב, כבר לא בידנו.