פילוסופיית החיים שלי, עד לאחרונה, אמרה כי ראוי לו לאדם שיעשה שלושה טיולים בשנה: אחד עם בן זוגו, אחד עם החברים ואחד בהרכב משפחתי מלא. עמדתי בכך יפה, עד שהילדים החלו להרגיש שהם חברים שלי, ואני נאלץ לעמול בימים אלה על תיאוריה חדשה.
רוני ויונתן הצטרפו אליי בשבוע שחלף לטיול סקי באוסטריה עם חברי ילדותי שי וגל. פעמים רבות אתה נבוך מראש, עקב הרכבים חברתיים מוזרים שמתרגשים עליך שלא כדרך הטבע; המבוכה גדולה יותר כשאתה אחראי ליצור הכלאיים ומתפקד כחוליה המקשרת. יצא לי לא פעם לארח שני זוגות חברים שאין ביניהם כל קשר, כשאני שובר את הראש כדי לחתור למכנה המשותף, תוך שימוש במשפטי מפתח כמו "תכיר, זה אייל, גם הוא לא מסתדר עם חמותו".
הפעם, אחרי שחבריי הצליחו להשתחרר לשבוע מילדיהם הביולוגיים, הם קיבלו לשבוע את הילדים שלי, וחששתי שבהרכב הזה אפילו משפטי המפתח הידועים שלי צפויים לעמוד בפני מבחן קשה ביותר. להשקפתי, ילדים הם במובן מסוים כמו גזים. לשלך אתה רגיל ולפעמים אפילו נהנה מהם, בעוד של האחרים על פי רוב מגעילים. עם המטען הזה ועם ציוד סקי תואם יצאנו לדרך.
הפעם טסנו למיירהופן, עיירת סקי ונופש בעמק מוקף הרים מושלגים. בכל בוקר עלינו על אוטובוס או על רכבת לאתר גלישה אחר, מנצלים את כמויות השלג האדירות שירדו במקום ואת קרני השמש הראשונות של ראשית האביב, לימים קסומים של גלישה. הילדים הפתיעו אותי, ששיתפו בכך שגם בלב הפסטורליה, הנסיעה בקרונות רכבת, כשברקע כרוז בגרמנית, גורמת להם תחושה מעיקה.
נדהמתי איך בגילם הם חשים זאת, עד שנזכרתי שגם אני, שלמרות גילי איני בדיוק ניצול מחנות השמדה, חווה זאת כמוהם. רק דרכם גיליתי שיש חוויות היסטוריות כה חזקות, שנצרבו ב-דנ"א הגנטי הלאומי שלנו, והפכו לנו לטבע שני אף בלא שנחווה אותם על בשרנו.
חשבתי על צבי הים שמיד עם לידתם על היבשה מתחילים לנוע מתוך אינסטינקט תמיד בכיוון הים. הרהרתי שאולי אם יעלי הייתה נולדת צבה, היא הייתה בוחרת סוף-סוף פעם אחת בכיוון הנכון. אף שלטענתה, גם כשהיא טועה, היא בוחרת נכון.
בניגוד לתחומים אחרים, בספורט ובחיים, סקי הוא ענף שבו הילדים קולטים כבר בגיל צעיר שהם עולים על הוריהם. למזלי אני גולש כבר למעלה מעשר שנים מדי שנה, ולהם זה שבוע גלישה רביעי בלבד, כך שהפער בינינו (לטובתם כמובן) אינו מאוד גדול לעת עתה, אבל הוא כבר נראה לעין. אני אמנם מסביר להם שמטעמי בטיחות אני גולש מאחוריהם, לסייע למי שצריך, אבל השקר הזה על תפקידי המשמעותי כמאסף, שעוד תפס חזק בשנה שעברה, כבר היה בולט מדי השנה, כשהם נאלצו להמתין לי דקות ארוכות נינוחים בסוף כל מסלול כדי שאגיע כבר סוף-סוף, חיוור ומתנשף, כדי להציל אותם.
אחד הדברים הקשים ביותר שעלולים לקרות לילד רגיל הוא להיוולד להורה יוצא דופן. כשילדים מבינים שהמצב הפוך, כולם, אולי חוץ מהפסיכולוגים, נהנים. בשקט ניתן לטעון כי גם לא קל לאבא רגיל כשנולדים לו ילדים יוצאי דופן, אבל זו בעיה קלה יותר לטיפול. השלב הזה, שבו ילד מרגיש לראשונה כי הוא עולה על הוריו, הוא שלב מכונן בהתבגרות שחווה כל אחד מאיתנו, לא תמיד בלב קל.
לפני שנים מספר, כשיונתן היה בן 6, הוא שמע אותי מתלבט עם יעלי לגבי תוכניות לפרישה מוקדמת מעבודתי. הלך המלשן לשוחח עם אימא שלי, דיווח לה על ששמע בחדרי-חדרים, וביקש שתניא אותי מהתוכנית חסרת האחריות, מאחר שהוא מרגיש כי בגילו הוא עדיין לא בשל לפרנס את המשפחה. נאלצתי להרגיע אותו שבתכנון הפיננסי שערכתי, לא בניתי עליו בינתיים, אלא יותר על יעלי, שלמשמע הסברי זה יצאה לפנסיה מוקדמת כבר באותה שנה. יעלי אמנם חוזרת לעבוד מדי פעם, בין פרישה סופית לרעותה, בדיוק כמו הנגמלים מעישון, שמצהירים כי אחד הדברים הקלים ביותר הוא להפסיק לעשן ומביאים את עצמם, כמי שהפסיקו לעשן כבר ארבעים פעם בעבר, כדוגמה ניצחת לטענתם.
בניסיון כושל להציל את שמי הטוב ולהילחם על מעמדי, ניסיתי להיצמד אל הילדים, גם כשהם החליטו לבחון את המסלולים השחורים במסלול. שקלתי לאסור עליהם ליטול סיכון מיותר זה, אבל כמבוגר אחראי ומוחלש ויתרתי אפשרות זו. בשלב מוקדם מהצפוי הם נעלמו לי במורד המדרון, כשאני תקוע על מדרון קרח עצום וצר. גלשתי מעט לרוחבו, תוך פחד משתק מפנייה כלפי מטה. כשזאת הגיעה, בלית ברירה, המחליקיים שלי אכן החלו לדהור מטה, תוך שהם מתנתקים בשלבים מהחלק העיקרי של גופי, שהחל בעצמו בנפילה ארוכה, בחלקה הראשון כשאני על הגב ורגליי בכיוון המדרון, ובהמשך, לא יודע איך התהפכתי, אני על הבטן, אפי בקרח ושתי ידיי מונפות לפנים בכיוון המדרון, בתנועת סופרמן כלפי מטה. לא ראיתי כלום עקב השלג שכיסה את פניי, כשאני פשוט עף למטה, מנסה לנחש מה יעצור לי את הנפילה.
תמיד אמרו לי שמגיע מצב בחיים שבו כל חייך חולפים אל מול עיניך ברגע, ולכן כדאי שאחיה חיים מעניינים כדי שהרגע הזה יהיה שווה צפייה. אז חבל על המאמצים, זה לא קורה. ברגעים האלה פשוט נורא מפחיד ואין שם שום שידורים, בעיקר בשל בעיות קליטה. כשנעצרתי לבסוף, ונעמדתי על שתי ברכיי למרגלות המדרון, גיליתי את שני ילדיי הקטנים מקופלים מצחוק על השלג, חבוקים בזרועות שני חברי הילדות שלי - כשגם הם גועים בדמעות שמחה וזועקים זה לזה, "תצלם אותו, תצלם אותו", ואף אחד לא מצליח לעמוד על הרגליים מרוב אושר. אז הבנתי לראשונה שמצאתי את הדרך לגבש בין כולם וחייכתי בכאב.